בתחילתה של השריפה הגדולה בחיפה בנובמבר 2016, כשענני העשן השחור החלו מיתמרים מעל האזור שבו נמצא גן הילדים שבו לומד בני, היה לי ברור שיש להגיע אל הגן ולאסוף את הילד. עומסי התנועה מנעו ממני להגיע אל הגן במהירות, ואחת מהאמהות הציעה בקבוצת הווטסאפ של הגן לחלץ משם ילדים. בזכותה נפגשתי עם בני שהיה רגוע לחלוטין. פועלה האמיץ של האם — שלא היה מובן מאליו — ממחיש ביתר שאת את חשיבותם של הקשרים החברתיים ושל כוחה של הקהילה בהתמודדות עם מצב חירום.
סדרת רעידות האדמה בצפון בשבוע האחרון מהווה תזכורת לחשיבות של המוכנות ושל ההתמודדות בשעת חירום בשני מישורים מרכזיים — המערכות הלאומיות והאזרחים. ברמה הלאומית הוגדרה מסגרת היערכות לקראת רעידת אדמה הרסנית אשר מבוססת על תרחיש ייחוס המפרט את רמות הסיכון באזורים שונים בארץ, כולל במבני ציבור.
ברור כי הדרך אל מוכנות ברמה הלאומית עוד ארוכה מאוד, על אף ניסיונות לקדם חיזוקי מבנים באמצעות תוכניות לאומיות כגון פינוי—בינוי ותמ”א 38. עם זאת, גם לאזרחים ולקהילות יש חלק משמעותי במוכנות לחירום בכלל ולרעידות אדמה בפרט, ויש צורך להתייחס לכך.
מבחינת האזרח, מוכנות למצבי חירום היא מושג חמקמק. בעתות שגרה רמת הקשב של הציבור לסיכונים פוטנציאליים היא נמוכה באופן טבעי. קשה לדמיין אירוע שזורע הרס וחורבן כאשר היומיום רווי בהתמודדויות שגרתיות ובאירועים שוברי שגרה — לטוב ולרע — אשר מהווים את עיקר העיסוק שלנו: בעבודה, בטיפול בבני משפחה, בבחירת יעד לחופשה ועוד. נוסף על כך, אירועי חירום נתפשים כרחוקים (“לי זה לא יקרה”), היכולת להתמודד איתם נתפשת כגבוהה (“נעבור את הגשר כשנגיע אליו”) או שהשליטה בהם היא נמוכה, ולכן אין טעם להשקיע בהיערכות (“מה שיהיה — יהיה”).
רוצים להישאר מעודכנים?
לצערנו הרב, הניסיון בהתמודדות עם מצבי חירום, בעיקר בחיפה, כמו נפילות הטילים במלחמת לבנון השנייה, השריפה בכרמל בשנת 2010 והשריפות בשנת 2016, מביא למודעות גבוהה יותר לסיכונים, אך לא בהכרח למוכנות בפועל. בשל כך, על אף שרמת הסיכון הנתפש היא גבוהה, אזרחים אינם נוטים להתכונן לחירום באופן מעשי. יתרה מזאת, ככל שארגוני החירום נתפשים כמוכנים יותר — מבצעים תרגולים שבהם משתתפת האוכלוסייה, מפרסמים כי נרכש ציוד וכו’ — כך נוטים האזרחים להתכונן פחות, שכן התפישה רווחת היא כי “בעת הצורך, ארגוני החירום יטפלו בי”.
כאן מתעוררת הבעיה האמיתית. בעת אירוע חירום רחב היקף כמו רעידת אדמה הרסנית, סיועם המיידי של ארגוני ההצלה עלול להיות מוגבל. הנגישות לאתרי ההרס עלולה להתעכב בשעות ואף בימים. הסיוע המיידי יינתן על ידי גורמים מקומיים כמו שכנים, מורים ובעלי עסקים באזור, ועל בסיס אמצעים ומשאבים זמינים בקהילה, ובהם מרפאות מקומיות, רכבים פרטיים ומוסדות שלא ניזוקו.
מכאן עולה חשיבותן של המשפחה ושל הקהילה שבאה לידי ביטוי בעזרה הדדית, מיידית ומותאמת לצרכים של האוכלוסייה באזור שנפגע. שכנים יידעו לבדוק אם הדיירת המבוגרת בקומה השלישית זקוקה לעזרה ויגיעו אליה, הורים לילדי גן בשכונה יעבירו מידע על מצבם של הילדים באמצעות קבוצות ווטסאפ משותפות, ויו"ר ועד הבית יסגור את ברז הגז הראשי. ברגעים הראשונים, בתוך הקושי ואי הוודאות, צפויים להופיע גילויי אחווה ודאגה לזולת. כאן טמונה המוכנות האמיתית והמשמעותית.
הכרתן של הנחיות ההתגוננות במצבי חירום שונים, שיח משפחתי על התפקוד בחירום (מי אוסף את הילדים? איפה נפגשים כאשר אין תקשורת?), יכולת להעניק סיוע רפואי ראשוני, היכרות עם המשאבים הקהילתיים (ועד השכונה, המתנ”ס, חנויות ושירותים מקומיים) וחיזוק הקשרים החברתיים — אלו הן פעולות מוכנות אשר יאפשרו את התפקוד המיידי של לפחות חלק מהגורמים באזור הנפגע על מנת לתת סיוע חיוני ולעתים אף מציל חיים עד להגעתם של כוחות ההצלה. המשאבים החיוניים ביותר הם קודם כל האנשים שסביבנו.
הכותבת היא מנהלת המכון לרגולציה של מצבי חירום ואסון במרכז האקדמי למשפט ולעסקים והמרכזת האקדמית של התכנית לתואר שני בהתמודדות עם מצבי חירום באוניברסיטת חיפה
