בשבוע שעבר התקיימו בעיר שני אירועים – עיר הנוער ועיר הבירה. אלה הם אירועים מרכזיים בכל קיץ, וכך היה גם השנה. למרבה ההפתעה, בעיון ברשימת ההופעות בשני האירועים התגלה לי כי לא שובצו נשים באף אחד מהם.
לכאורה ניתן לומר שמדובר במקרה ושנשים הופיעו על במות עירוניות אחרות במהלך חודשי הקיץ. אבל בעיון נוסף – לא כך הוא. מדובר בשני אירועים מרכזיים בקיץ החיפאי, והבחירה לא להביא נשים שיופיעו על הבמות המרכזיות האלה, שמתקיימות בחסות העירייה ומופנים אליהן כספי המסים של כולנו (כולל של מחצית האוכלוסייה שהיא נשים) היא הדרת נשים לכל דבר.
אני רוצה להתעכב בעיקר על המקרה של עיר הנוער ועל האמירה העולה מההחלטה של העירייה להתעלם מקיומן של נשים כאמניות שוות אל מול עשרות אלפי בני ובנות נוער בעיר. נשים הודרו מבמת הנוער הכי גדולה בעיר, ולעומת זאת החליטה הרשות להביא אליה את דודו פארוק – אמן שברפרטואר שלו נכללים שירים מיזוגניים, סקסיסטיים ומעודדי עבריינות.
אין צורך לחזור על הטקסטים שלו. הם זמינים באינטרנט לכל, ואתם מוזמנים לשפוט בעצמכם ואולי גם לומר לעירייה מה דעתכם בעניין. השילוב בין ההדרה לבין אמנים שאין בתכנים שלהם שום דבר חינוכי ושמעודדים זלזול בנשים והחפצה שלהן היא קידום של תרבות האונס הלכה למעשה, ועוד מכספי ציבור.
רוצים להישאר מעודכנים?
בעירייה מסרו בעניין ש”זה מה שהנוער בחר וזה מה שהוא קיבל” – הסרת אחריות קלאסית ונעדרת רוח מנהיגות. זו לא תגובה שאפשר לקבל, כי הרי הנוער יכול גם לבחור לראות פורנו בשיעור חברה בכיתה – האם צריך לאפשר זאת? אני בטוחה שאין הורה אחד שהיה מאפשר לילדיו לחזור לכיתה שאירע בה דבר כזה בשם הדמוקרטיה. הרי יש למנגנונים של העירייה על בתי הספר תפקיד חברתי וחינוכי חשוב ומעצב, והתפקיד הזה ממשיך להתקיים לא פחות גם ביחס לפעילות ואירועים מחוץ לבתי הספר.
במקום התשובה הזאת של העירייה, שהיא מקוממת באמת, מן הראוי היה שהיא תתנצל ותודה בטעותה. מטעויות לומדים ובעקבותיהן אפשר לתקן. מהתעלמות ומיחס של ביטול לא לומדים דבר.
אפשר היה לשלב הליך דמוקרטי עם רגולציה ובקרה. העירייה היתה יכולה להציע שהבחירה תהיה חצי–חצי בין גברים ונשים באופן מובנה. האמינו לי שנשים היו מגיעות באופן כזה לבמה מתוך הליך השתתפותי ודמוקרטי, תחת ההבטחה לייצוג שוויוני והבנת משמעות העניין. לאחר מכן ניתן היה להציג לבני ולבנות הנוער קריטריונים לבחירה שלא יאפשרו בחירת אמנים שנויים במחלוקת על רקע גזעני, סקסיסטי וכדומה או להעביר הצעות שמהן ניתן יהיה לבחור.
אפשר לייצר דמוקרטיה שיש בה בלמים ושתעודד השתתפות אבל לא במחיר הסרת אחריות של הרשות. נדמה לפעמים שהרצון לזכות באהדה גובר על האחריות הנובעת מהתפקיד. מניסיון, אפשר לזכות באהדה גם תוך לקיחת אחריות חברתית. לטווח הארוך זה המעשה החינוכי, המעצים והבונה.
הכותבת היא מועמדת ברשימת חיים בחיפה למועצת העיר
