בשנתיים האחרונות יש פריחה חסרת תקדים בתחום הקולינריה בחיפה. עשרות מקומות נפתחו בבת אחת, בעיקר באיזור העיר התחתית אבל גם בכרמל ובהדר. פאבים וברים לשתות בהם בירה טובה, חמארות לחטוף בהם ארוחונת וגם מסעדות שמנסות ולפעמים מצליחות להתמקצע בתחומן. כל הטוב הזה לא בא על חשבון האוכל הרומני המפואר של חיפה, החומוסיות, הפלאפליות והשווארמיות. ממרומי הבלוג שלי ושאר עיסוקי שנוגעים בקולינריה אני יכולה לומר שזו מגמה מבורכת ובהחלט חלום רטוב שלי שמתגשם – לראות את חיפה ואת החיפאים נפתחים לטעמים חדשים. זו גם תוספת מבורכת לחיי הלילה, לפחות בסופי השבוע.
אבל דבר אחד מפריע לי. אותה פריחה קולינרית לא התפשטה לכיוון צריכת התרבות והאמנות, ואת מספר המקומות שבהם ניתן לצרוך את הדברים הללו אפשר לספור על כף יד אחת, אולי שתיים.
עיר בגודלה של חיפה צריכה גלריות עצמאיות ופעילות שמקיימות אירועי תרבות ופתיחות של תערוכות מתחלפות. כאן יש לנו שתי גלריות – שער 3 והבורדל – שכבודן במקומן מונח, אבל הן לא מספיקות. עיר צריכה גם חנויות ספרים מיוחדות, למשל חנות שמתמחה בספרי קומיקס ושאר חומרי קריאה לגיקים. חנויות ספרים יד שנייה דווקא יש – אבל לא מספיק. את מועדון הסטודנטים האלמותי מרתף 10 סגרו לפני יותר מחצי עשור והוא חסר מאוד. מקום שבו יכולת לשמוע הרצאות, הופעות ושירה ולצייר בערבי מודל, בלי החובה הזו של להזמין משהו לאכול או לשתות. הנמלה – הסטודיו של שחר סיון – ממלא קצת את הפונקציה הזו, אבל בעיקר לציירים מבינינו.
דווקא יש בחיפה כמה וכמה מוסדות תרבות גדולים כמו תיאטרון עירוני, סינמטק איכותי, מוזיאונים, קונסרבטוריון ואפילו קונצרטים ואופרות מדי פעם. לכאורה הם היו צריכים להיות מוצפים בקהל, אבל בפועל לא כך הדבר. מי שפוקדים את המוסדות האלה הם בעיקר הגימלאים של חיפה. ניסיתי לחשוב על הסיבות לכך ולדעתי יש שלוש כאלה.
הסיבה הראשונה היא כסף. צעירים לא יכולים להרשות לעצמם להגיע לקונצרט. גם לשלם על הצגה דורש מהם לחשוב פעמיים, ומחירי המנויים בסינמטק טיפסו מאוד. כרטיס למוזיאון עולה 30 שקל או יותר – הרבה יחסית. חבל שלא מאפשרים לפחות יום אחד של כניסה בחינם לחלק מהמוזיאונים כמו שמקובל בעולם.
הסיבה השנייה היא הפרסום החיפאי. משהו לא עובד כאן. אמנם יש כמה פורטלים אינטרנטיים שמפרסמים את פעילויות התרבות והפנאי, אבל לרוב הם מפרסמים אירועים שהעירייה מארגנת (אין בזה רע, אבל עירייה לא יכולה להיות הספק התרבותי היחידי בעיר) או אירועים יקרים יחסית. מלבד דף הפייסבוק “אירועי השבוע האמיתיים בחיפה” שמנוהל בהתנדבות ועושה עבודת קודש בפרסום של אירועים צעירים ואלטרנטיביים, אין שום מגזין או אתר שעושה זאת.
הסיבה השלישית היא הסגנון של מוסדות התרבות והאירועים שמתקיימים בהם שמותאם, ובכן, לקהל הצרכנים העיקרי שלהם – הגימלאים. כדאי לרענן את השורות ולתת לצעירים גם מקום להשפיע על הרפרטואר התרבותי. דווקא אבישי רביב מהסינמטק עושה עבודה טובה מאוד בהנגשתו, ובכך שהוא מקרין סרטים מטעמו במקומות שונים בעיר במחירים סמליים. זה בהחלט הכיוון.
אז אולי זה לא נושא הרה גורל ותרבות היא לא מה שמחזיק צעירים בחיפה, לעומת נניח עבודה או איכות אוויר, אבל לטעמי הוא חשוב מאוד לאיכות החיים שלנו כאן. מגיע לחיפאים להנות מתרבות משובחת ואיכותית ליד הבית במקום לנסוע לתל אביב או לירושלים.
