הקורונה הרגה את דוד ארליך. לפני חודשיים בדיוק, כשבהלת הקורונה היתה בשיאה וכך גם התחלואה, נפטר בפתאומיות דוד ארליך, בעליו של בית הקפה הירושלמי הנודע תמול שלשום בנחלת שבעה, סופר בעל רגישות מופלאה ודמות מוכרת ומוערכת עד מאוד בסצנת התרבות הירושלמית. לא, הוא לא חלה בנגיף ולא המחלה הרגה אותו. הוא פשוט הלך לישון לילה אחד ולא התעורר. “אירוע לבבי” מכנים זאת. בן 60 היה.
הלב בגד בדוד ארליך בטרם עת. לב הוא שריר מוזר ובלתי צפוי. הוא נשבר פעמים רבות בימי חיינו, נשבר ומתאחה שוב ושוב. לבו של דוד ארליך נשבר פעם אחת יותר מדי. נשבר ולא הצליח להתאחות עוד. אף שאינו נספר במצבת נפטרי המחלה, קשה לי לא לראות בו קורבן של המגיפה.
סגירתם הכפויה, המוחלטת והממושכת של בתי הקפה, המסעדות והפאבים הנחיתה מכה אנושה על בעלי העסקים הללו – מכה שעוצמתה גדולה בהרבה מהנזק הכספי לבדו, שגם הוא עצמו אנוש. שהרי לא רק את כספם ואת חסכונותיהם השקיעו בעלי העסקים הללו בבית העסק שלהם, אלא גם את לבם ואת נפשם. הסגר ההרמטי הממושך לא רק גדע את מקור הכנסתם והכניס אותם לצרות כלכליות עמוקות מאוד, אלא גם החריב להם בבת אחת את מקור גאוותם ואת שמחת חייהם. רוב המסעדנים ובעלי עסקי המזון לא עוסקים בתחום כדי לעשות כסף רב. דוכני המזון המהיר הטובים והפופולריים גורפים בסוף כל חודש אמנם רווח שמן, אך תחום המסעדנות, בהכללה, אינו תחום רווחי במיוחד. להיפך – רוב המסעדות ובתי הקפה בישראל וגם בעולם נסגרים תוך שנתיים מיום הקמתם בשל בעיות ניהוליות. זה מקצוע קשה, קשה מאוד.
רק המוצלחים שבמסעדנים שורדים לאורך זמן. הם שורדים לאורך זמן לא כי יש להם כיס עמוק יותר משל אחרים. הם שורדים לאורך זמן מכיוון שהם לא נמצאים בתחום לשם הרווח הכספי. הם עושים זאת בראש וראשונה משום שתשוקה עזה לאוכל טוב ולאווירת בילוי והנאה מפעמת בהם. הם מסעדנים כי הם אוהבים את הלקוחות. הם אוהבים לארח, הם אוהבים לבשל או להגיש אוכל טוב, הם אוהבים לראות את המקום הומה בסועדים ורועש מקרקוש צלחות וסכו”ם ומפטפטת בלתי נגמרת. הם אוהבים אנשים לא פחות משהם אוהבים אוכל. אולי יותר. והניתוק הזה מהלקוחות, מהסועדים, מרעש המטבח וחלל ההסעדה, לצד ההפסד הכספי הנורא, מייצרים קושי כבד מנשוא – קושי ששובר לא רק את קופות החיסכון. הוא שובר את הלב. כמו לבו של דוד ארליך.
רוצים להישאר מעודכנים?
רגע לפני הפתיחה המחודשת של המסעדות, בתי הקפה ושאר עסקי המזון בארץ לפי המתווה של משרד הבריאות, שווה לעשות סיבוב בעיר ולהעיף מבט. בכל שיטוט מקרי המחזה הוא דומה. על חלונות הראווה ועל הדלתות של מסעדות, בתי קפה ומזנונים מופיע שלט עצוב: מקום להשכרה/למכירה. זה קורה בעיר התחתית, זה קורה במרכז הכרמל, זה קורה על ציר מוריה, זה קורה בהדר, זה קורה במפרץ, זה קורה בכל מקום. בתי עסק רבים מתחום המזון שניצבים בשיממונם כבר שלושה חודשים לא ייפתחו בשבוע הבא, למרות המתווה שאישרה הממשלה. הכסף אזל. האנרגיות גם. אין עוד כוחות להתחיל הכל מחדש.
כבר שמענו וקראנו על כמה מוסדות קולינריים חיפאיים מוכרים שסגרו את שעריהם (הסירים של קטי למשל). אחרים נמצאים במצוקה כספית כבדה מאוד ובוחנים את צעדיהם (למשל המסעדה הרוסית אומניבור גסטרובר הנפלאה שבשוק התורכי או רשת בתי הקפה נמרוד שפתחה את הסניף החיפאי אך לפני חודשים אחדים). על רוב בתי העסק שבעליהם קיבלו החלטה לא לפתוח עוד לא שמענו כלל. נראה זאת בימים הקרובים.
תמול שלשום הירושלמית דווקא תשוב ותיפתח בימים הקרובים. כך לפחות מבטיח שותפו של ארליך, אשר נחוש להמשיך ולהחיות את מפעל חייו של ארליך ושלו דווקא בצל האסון הכבד. לאחר ימי האבל נפתח קמפיין מימון המונים במטרה לגייס כספים להצלת בית הקפה ולמניעת סגירתו.
לא כל בית עסק יוכל לגייס תרומות מהציבור כדי לשרוד. יש דרך אחרת, פשוטה יותר, לגיוס ההמון: כשהמסעדות, הפאבים ובתי הקפה ייפתחו מחדש, שובו אליהם, תפסו שולחן, בקשו תפריט, הזמינו קפה, כריך, סלט, פסטה או עוגה. יש שלבם נשבר עבור הרגע הזה.
