צדק הוא מושג חמקמק. הוא חמקמק לא רק מכיוון שהשגתו היא משימה נדירה עד מאוד, כמעט בלתי אפשרית, אלא בעיקר מכיוון שצדק הוא מושג אישי מאוד – מה שעבור האחד הוא צדק יהיה בגדר עוולה נוראית לאחר.
כי מהו צדק? ניסיון כמעט נואש להחזיר את הגלגל לאחור. נעשה פשע? נעשתה עוולה? עבור מבקש הצדק אין די בהענשת העבריין או הפושע. ענישה היא צעד מינימלי מתבקש כדי לגרום לפושע לשלם על מעשיו. אבל תשלום, גדול ככל שיהיה, אינו מהווה עשיית צדק. גם אם יפיק ממנו העבריין לקח חשוב ולא יחזור עוד על מעשהו לעולם – בין אם מתוך שינוי פנימי מהותי שחל בו ובין אם מתוך פחד מפני הענישה הבאה – הפשע או העוון כבר נעשו, הקורבן כבר נפגע. שום ענישה אינה יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, ולפיכך שום ענישה אינה יכולה “לעשות צדק”.
גם המנוסים שבעורכי הדין יודעים לומר שבתי משפט אינם זירה לעשיית צדק. הם זירה לעשיית דין. הכלים העומדים לפני השופט בבואו לשפוט עבריין על מעשיו הם החוק וההיסטוריה. החוק קובע לו את מסגרת הענישה, ההיסטוריה מלמדת אותו מה מקובל לגזור בגין כל עבירה ופשע. כל השאר נתון למזגו השיפוטי של השופט ולנסיבות המקרה.
החוק אינו מדבר על צדק. החוק אינו מדבר על צדק מכיוון שחוק הוא יחסי וצדק הוא מוחלט, חוק הוא אובייקטיבי וצדק הוא סובייקטיבי, חוק הוא אנושי וצדק הוא אלוהי.
למרבה הצער, לא תמיד מבינים הפוליטיקאים את ההבדל בין השניים. לא תמיד מבינים הפוליטיקאים – גם כאלה החדורים בשליחות ציבורית או רצון כן ואמיתי לתקן עוולות, מחדלים או קלקולים זועקים לשמים – שאת התיקון הם לא יעשו באמצעות חתירה לצדק ומאבק חסר פשרות למען מחיקה או ביטול מוחלטים של מחדלי עבר. כדי לבנות עתיד טוב יותר, כמעט לעולם לא תוכל למחוק את העבר. כל שתוכל הוא לתקן אותו, לשפר אותו ולתעל אותו לקראת עתיד טוב ומתאים יותר.
כי מבחנו של המנהיג אינו ביכולתו לנסח חזון. זה נחמד שיש חזון, אבל בחזון עצמו לא די. החזון הוא בגדר שרטוט, סכימה וקווי מתאר המגדירים את המטרה הרצויה, האוטופית, זו שהיינו רוצים לממש אם היה ניתן לנו. החזון הוא הצדק המוחלט. ולכן כמעט לעולם לא נצליח להגשים אותו. לא החזון הוא מבחנו של המנהיג אלא מבחן המעשה. לא יכולתו לשרטט אוטופיה בלתי ניתנת למימוש היא שתבחן את התנהלותו אלא יכולתו לשפר את המציאות לאורם של האוטופיה והחזון.
רוצים להישאר מעודכנים?
תוכנית “מפרץ החדשנות” היא התגשמות הצדק. היא יצירת חזון עתידני אוטופי למפרץ נקי ממפעלים וממזהמים, אשר מבקש למחוק לחלוטין את עברו ולברוא לו עתיד חלופי. גם תוכנית “חזית הים” היא התגשמות הצדק. היא מבקשת לסלק את הנמל ממקומו ולהשיב את חלקת הים, בגבולות מוגדרים, בחזרה אל הציבור. גם שיקוע מסילת הרכבת על קו החוף הוא חתירה לצדק. קו החוף נגזל מהציבור לפני כ־100 שנה, ואין צודק מהשבתו אל הציבור. כך גם הרצון להאריך את המסלול של שדה התעופה ולהפכו לנמל תעופה בין לאומי בגודל בינוני כדי להפעיל דרכו קווי טיסות סדירות לשלל יעדים באירופה, ומהם לכאן.
אכן, אין זה צודק שעיריית חיפה נאלצת לנהל מספר רב של חזיתות, שכולן צודקות וכולן חשובות, בעת ובעונה אחת מול מדינה שאינה רואה עין בעין את אותם היעדים ואת אותן המטרות. אין זה צודק ש”ירושלים לא סופרת אותנו”, כדבריה של ראש העיר.
סיבות לכעס על מדיניות ממשלות ישראל בעבר ובהווה בכל הנוגע לחיפה ולמטרופולין יש רבות. הסיבות הן אמיתיות והכעס הוא מוצדק. אבל כעס אינו מוביל לשום תיקון, ומלחמה אינה פותרת שום מחלוקת. לבטח לא כשהקלפים החזקים באמת אינם מצויים בידיים שלך. לשם כך נדרשות לא אחת פשרות – פשרות בין החזון הצודק של נבחר הציבור לבין המציאות שהוא ירש ואשר אותה הוא מבקש לשנות.
כמעט לעולם שיח פתוח ומשא ומתן ישיגו הרבה יותר מאשר מלחמה ומאבקים. אבל לשם כך חובה תחילה לוותר מראש על חתירה לצדק. כי אם הצדק משול לכוונה טובה, הדרך אליו עשויה בהחלט להוביל אל הגיהנום.
