לסבא היה מספר חקוק על ידו. לפעמים, כשביקש להדהים או להרשים אותנו, נכדיו, היה מושיב אותנו על הכיסא מולו, מפשיל את שרוולו ומציג לראווה את המספר שעל ידו. "תראו!", היה אומר ומצביע באצבעו על הכתובת השחורה, הדהויה. הוא לא היה עצוב או עגמומי, לא נבוך, לא מושפל ולא מבויש. להיפך. בעיניי נראה אז סבא מחויך, מאושר ומלא גאווה.
כשהבטתי במספר החקוק לא הרגשתי שום דבר מיוחד. נדמה לי שהייתי די אדיש. מבחינתנו, זה היה סבא וזו הייתה ידו. יש סבאים עם שפם. יש סבאים עם קביים. יש סבאים עם משקפיים ויש סבאים עם מכשירי שמיעה.
לנו היה סבא עם מספר על היד.
לא הבנתי אז מהו המספר שעל ידו. לא הבנתי מדוע הוא מציג לנו אותו. לא הבנתי מדוע הוא גורם לו גאווה שכזו. דומני שהיום אני מבין.
לא השבי במחנה הנאצי גרם לו גאווה, לא מסכת הנדודים והבריחה, לא עבודות הפרך ולא אובדן בני משפחתו. ודאי שלא על אובדן צלם אנוש באכזריים שבפרקי תולדות האנושות יצאה גאוותו.
לא, לא על כל אלה נמלא חזהו של סבא בגאווה ולא על אלה התרחב ליבו אלא על עצמו – על סבתא, על שני בניו ועלינו, על נכדיו, שישבו מולו והביטו בשלוות נפש בידו.
כי סבא שלי, בכבודו ובעצמו, גבר על השטן. הוא גבר על השטן, בניגוד לכל היגיון ועל אף שלא היו לו לא צבא ולא כסף, לא כוחות-על ולא ניסים. הוא, סבא, גבר על השטן וחי, והשטן כבר מת.
ואין לו לאדם גאווה גדולה יותר מאשר ניצחון על השטן.
ובכל פעם שסבא היה מביט במספר שעל ידו הוא שב ונזכר בשטן – בשטן שתפס אותו ואת משפחתו, אסר אותם, העביד אותם בפרך, התעלל, השפיל, רמס את כבודם ואת רוחם, חילל את נפשם ואת גופם ותכנן להשמידם ולהעלימם מעל פני האדמה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בכל פעם שהביט בידו נזכר בכל אלה ונמלא גאווה על שניצב מול השטן בכבודו ובעצמו ויכול לו. והנה הוא כאן, במדינת ישראל, ונשא אישה והביא לעולם ילדים וזכה לנכדים, ולבו התרחב ושפתיו עלצו ועיניו נצצו.
ובכל פעם שהיה מושיבנו מולו ומפשיל שרוולו ומשוויץ במספר שעל ידו – ביקש למעשה לשתפנו בגאוותו ובאושרו ובשמחתו ואולי-אולי ביקש שגם אנו נתגאה בו.
בכל שנה, בימים שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, אני נזכר בסבא ובמספר שעל ידו, וגם הלב שלי נמלא גאווה.
ישראל היא מדינה קשה והחיים בה יכולים להיות אכזריים. החברה הישראלית שסועה ומפולגת, המדנים עולים בעוצמתם ובתדירותם על הפיוס; שנאה, בוז, לעג ורוע מקיפים אותנו מכל עבר ומאיימים לחנוק את שאריות השפיות והאנושיות שעוד נותרו בנו כאומה. מה שהיה לי בעבר בגדר תמיהה או תהייה הפך בשנים האחרונות לאמת צרופה וצורבת: המפריד גבר על המאחד, המחלק עלה על המשלים והכריע אותו.
אינני יודע להיכן מועדות פנינו כאומה, כחברה, כמדינה, ואני חושש עד מאוד מן הבאות. הדאגה אוחזת ואינה מרפה. הפחד והחשש מחסירים מליבי פעימה אחר פעימה.
אינני יודע להיכן מועדות פנינו, אבל אני יודע מהיכן באנו: באנו מהמספר של סבא שעל הזרוע ומספינות המעפילים הרעועות, משיכוני המעברות של תל חנן ומעיירות הפיתוח שבגליל ובנגב.
באנו מן האפר של אדמות אירופה ומן הפוגרומים של רוסיה ואוקראינה, מן הרדיפות של צפון אפריקה ומן הפרעות של מרכז אסיה. באנו לכאן מכל קצות תבל במטרה אחת ויחידה: להקים כאן את ביתנו.
ואת הבית שבנינו במו ידינו, אנו הולכים ומחריבים במו ידינו גם-כן.
היהדות מקדישה מקום מיוחד לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. "הימים הנוראים", הם נקראים, או "ימי תשובה" – אלה הימים שבהם על-פי האמונה נגזר דיננו בבית דין של מעלה.
אבל ללוח השנה הישראלי, הימים שבין יום הזיכרון לשואה ליום העצמאות הם-הם הימים הנוראים באמת. אלה הימים שבהם אנו נדרשים לחשבון הנפש האמיתי שלנו – חשבון הנפש הישראלי.
אלה הימים שבהם אני נזכר במספר שעל ידו של סבא ומהרהר ביני לבין עצמי: האם גאוותו של סבא הייתה לשווא?
