קצת אחרי שסיימתי לבנות את הסוכה לפני קצת יותר משבוע התקשרתי להוט. אני באמת לא יודע מה רוצים מהם. חיכיתי דקה וחמישים ושתיים שניות על הקו ואז נעניתי. מירב היתה מנומסת ואדיבה. היא ביקשה את מספר הטלפון שממנו אני מתקשר כדי שאם במקרה השיחה תתנתק היא תחזור אלי. נתתי לה והיא אמרה תודה. אחר כך ביקשתי ממנה שיגיעו אם אפשר עוד באותו יום ויתקינו לי ראוטר חדש ויסדרו לי את החיבור של הטלוויזיה כי הוא קצת רעוע. היא ביקשה ממני להמתין שנייה כדי לבדוק את העניין.
שמעתי מוזיקה נעימה ברקע, ואחרי חצי דקה היא חזרה אלי והתנצלה על כך שהמתנתי. אמרתי לה שהמתנתי רק חצי דקה ושאין שום בעיה, והיא אמרה לי שגם מבחינתה אין בעיה ושהטכנאי יגיע בין 16:00 ל־19:00. הודיתי לה והיא הודתה לי ואמרה שעל אף שזה חול המועד היא תוודא בעוד יום-יומיים שהכל כשורה. הודיתי לה שוב, היא גם אמרה לי תודה ושהיה נעים לשוחח איתי. והטכנאי לא הגיע.
ממש כמו ב”מחכים לגודו” אנחנו יושבים ומחכים. מחכים לטכנאי או למשהו הזה, והמשהו הזה לא מגיע. אני אוהב לחכות כי בזמן שאני מחכה המחשבות מפליגות. אני מתבונן אל הים וחושב על סבא שלי ועל איזה מין סבא אני אהיה. סבא שלי הוא כמו הים. כמו המקום הזה במפרץ שלנו. המקום שבו האוניות נכנסות ופולטות אנחת רווחה של דלק ושאר מזהמים. כמו הים. סבא שלי מבקש שאדמיין. “דמיין שלבך יוצא, דמיין שלבך זז ממקומו, יוצא ממך, יוצא ממך והלאה.
והלאה לאן?
אומרים לך שלבך הוא שריר לא רצוני, ושריר לא רצוני עושה מה שבראש שלו ולכן לבך זז ממקומו. הלאה, לא עוד תקוע בבית החזה. לבך יוצא, יוצא ממך. ולאן זה יוצא לבך? לבך פועם מסע. לבך נולד. לבך הולך לגן, לבית הספר, לאוניברסיטה. לבך בצבא, לבך נפצע, לבך מחלים, לבך מתחתן, לבך מתנגן. לבך שמח. ועצוב. לבך הולך, לבך חוזר. כמו הילדים שהולדת, ככה לבך. כמו הילדים הגדלים ופורחים ומשאירים אותך עם תחושת הפנטום הזו כאילו עקרו את לבך מעליך. ככה הם הילדים. זזים ממקומם. הלאה. כמו שריר לא רצוני. כמו הים.
איזה מין סבא אהיה? אני מניח שהנכדים יגיעו אלי פעם בשבועיים לחצי שעה ואני אלמד אותם לגשת נכון לקוניאק ולהקשיב לשלישית של אנטון ברוקנר. אם הם יגידו שברוקנר נשמע כמו חיקוי עלוב לבטהובן אדע שהצלחתי ושהם רק ילדים. לוקח שנים רבות של קוניאק כדי להבין שברוקנר עומד בזכות עצמו. אחר כך אשלח אותם הביתה ואשאר לי עם כוס התה שלי והשטרודל, מביט בתמונות שנראות עכשיו ישנות מתמיד. סופר את ימי לאחור.
תחילה מתה שרה הגננת שלי. כך סיפרו לי. ואז סבתא רבקה. אחר כך מתו אנשים שלא הכרתי, אבל כך הבנתי כי ילדים מבינים הכל. ואז שמעתי שעוד מישהו מהטלוויזיה מת, אבל לא הבנתי כלום. במלחמת יום כיפור מת אחיו החייל של יואב החבר שלי. אחר כך מתו אנשים בסרטים ואז גם החלו למות אנשים שאני אוהב כמו למשל סמואל בקט ואריק לביא. כך התבגרתי בין המתים עד שיצחק רבין נרצח ואבא שלי מת.
ואז הם כולם גדלו וצמחו והתרבו והפכו לחלק מנוף חיי. המתים, אני מתכוון. ביחד עם ס.יזהר ושולמית אלוני. ובאו עוד רבים וטובים ובכיתי עד אין קץ על אריק אינשטיין ועל הילדים שנרצחו בידי אמם.
ועכשיו? עכשיו אני כבר בגיל שמתים לי החברים. ובסך הכל רק סתיו. למה לא חיכו לאביב?
