השריפה תפסה אותי לא מוכן. המלצרית שאלה אותי אם אני רוצה את הביצים שלי הפוכות ואני ביקשתי שיהיה רק קצת שרוף מלמטה. אני זוכר שבדיוק קראתי את ההודעה על כך שמוזיאון פיקאסו צפוי להיות סגור בימים הקרובים כאשר הטלפון צלצל וקיבלתי את הבשורה. חיפה בוערת.
הבנתי שאני חייב לעשות מעשה אבל לא יכולתי לעשות דבר. הנחתי את הז’קט על הכיסא הפנוי לידי. הנוף שנשקף מקומת המסעדה בהילטון אמסטרדם היה עוצר נשימה. השמים עמדו באפור ובשחור, והבזקי אור מרוחקים האירו את העומק בכחול לוהט. הכנסיות זהרו ובתים עתיקים בצבעים של צהוב ולילך הרכינו את ראשם בדממה. קמתי וניגשתי לשירותים. רוח חורפית שרקה במסדרון הקר, וקבוצה של גברים בחליפות כהות חלפה על פני. התקשרתי לאמא שלי ושאלתי אותה מה קורה. היא אמרה לי שיש שריפה ושהכל בסדר, אבל הדיווחים מהארץ היו סותרים. שדרת ברושים בערה ועשן סמיך וכבד מילא את חלל החדר. פתחתי חלון ואוויר קר חדר פנימה. זה הג’וינט האחרון, חשבתי בלבי והחזרתי אותו לתיק. הטלפון צלצל. הלהבות רודפות. הרוח מקפיצה את האש. הבית של משפחת ליבוביץ’ נשרף. אין לימודים. גצים באוויר. אין לאן ללכת. מי יכול עוד להושיע? ואז הוא הגיע.
רוצים להישאר מעודכנים?
דמותו הופיעה מרחוק. איש גדול וגבוה, לבוש שחורים, רכוב על סוס ערבי לבן, דוהר פנימה לתוך הלהבות. ידעתי שיונה ישתלט על המצב. אלו הם הזמנים שבהם הוא מתגלה בשיא גדלותו. מנהיג איתן של רגעי אמת. הוא מפעיל ביד רמה את המערך העירוני, והכל פועלים כצבא יעיל ואפקטיבי. הוא מדבר אל לב ההמונים, וההמונים מרגישים שיש על מי לסמוך כשעץ עתיק הופך אט אט לאנדרטת פחם. אבל אולי כל זה רק משחק של דמיון. הייתי כל כך רחוק מהבית. מעבר לים. ספון בחדר שתקרתו ידעה את דברי הימים והאורחים ושחלונותיו פעורים. התחברתי דרך האינטרנט לשידורי רדיו חיפה. אני עושה זאת כמו רבים אחרים אחת לזמן מה, בעתות מלחמה. קולו של דני נישליס החזיר אותי באחת לאספלט החם של חיפה, ויכולתי להרגיש את הלחץ ולהריח את העשן. הילדים בסדר. שוחחתי עם כולם. אבל לאש הזו אצה הדרך, ואני חייב להתקשר ולבדוק שוב מה קורה. “אני רואה את הלהבות ממש כאן”, אומר לי חבר ושולח לי תמונה בווטסאפ. הבת שלי אומרת שהכל בסדר ושהיא לא רואה כלום, ושכנה מדווחת על רוחות מתגברות.
נובמבר 2017. השלטים מבשרים שאנחנו כבר בשלב מתקדם של השתילות, ומאגר העצים הצעירים בדרך לשכונת רמת חן, מחכים לתורם. העיר זוכרת את השריפה וצלקותיה מוריקות.
עוד מעט אביב. השקדייה תפרח. ואנחנו נשכח.
