בשנייה שצ'ירון שרי כבש את שער השוויון בבלומפילד נגד מכבי תל אביב, ידעתי שזו הולכת להיות העונה שלנו. נכון. זה קרה בשלב מאוחר יחסית של העונה, כשעדיין לא הייתה ברורה זהות האלופה, אבל משהו בגול הזה שחרר אצלי הרבה משקעים. תל אביב הובילה 2:0 כבר בדקה ה-17, אבל דוניו ושרי השוו את התוצאה עוד לפני השריקה למחצית. אני זוכר שהסתכלתי על שלושת ילדיי שישבו לידי, עטופים בצעיפים, והדמעות הציפו אותי. על כך שבמשך שנים הם סופגים השפלות בבית הספר, כי אנחנו גרים במרכז, והם לא מתייאשים. הם שבעי אכזבות, אבל לא מוותרים ומגיעים איתי לכל משחק, בית וחוץ. ביום המשחק הם הלכו עם הצעיפים לבית הספר, ולראות את העיניים הבורקות שלהם בשריקת הסיום, ולשמוע אותם צועקים "יש אליפות" לראשונה בחייהם, זה המיס אותי לגמרי.
