היכולת לשמור על אופטימיות ותקווה היא לא מילים ריקות – היא חוסן אישי שמאפשר לנהל שגרה לצד כאב, איום וחוסר ודאות. דווקא בעולם שלי – עולם התרבות – הדבר הזה מקבל משמעות מוחשית במיוחד.
בתפקידי כמנהל המועדון ובית הספר למוזיקה ביט נדרשתי בשנתיים האחרונות להתמודד עם שגרה שמתפרקת ונבנית מחדש שוב ושוב. בכל פעם שהמלחמה דופקת על הדלת, מופעים מתבטלים, אולמות נסגרים, תלמידים לא רוצים להגיע ללימודים, והקהל חושש לעזוב את הבית. וגם כאשר יש הקלה בהנחיות, גם מי שכן רוצה להגיע חושב פעמיים – מה אם תתפוס אותו אזעקה בדרך?
המציאות הזו אינה רק לוגיסטית, היא גם נפשית. איך אפשר לפרסם עונת מופעים חדשה כשחטופים עדיין שוהים במנהרות בעזה? איך משכנעים את הצוות ואת האמנים להמשיך ליצור כאשר בכל רגע ייתכן ביטול נוסף? וכיצד אפשר להתרגש ממוזיקה, כשבמקביל תלוי שלט בכניסה שמסביר לקהל מה לעשות במקרה של אזעקה באמצע ההופעה ואיפה נמצא המרחב המוגן הקרוב?
הניהול של עולם תרבות בישראל הוא דיסוננס תמידי. מצד אחד – מציאות קשה ומאיימת, ומצד שני – הצורך להמשיך ליצור, לנגן, ללמד ולקיים חיי רוח. הדרך היחידה להתנהל בתוך המתח הזה היא באמצעות תקווה ואופטימיות.
רוצים להישאר מעודכנים?
כי בתוך כל החושך, התרבות בוחרת להאיר. אמנים מתגייסים להופיע למען משפחות שכולות, משפחות של חטופים וחיילים בחזית. מוזיקה ואמנות הופכות לכלי של חיבור, תמיכה וריפוי. הן נותנות כוח להמשיך.
וכאשר מגיעות תקופות שגרה מתברר כמה הציבור צמא לכך. הקהל נוהר לאולמות, הכרטיסים נמכרים, והדרישה היא ברורה – תמשיכו ליצור, תמשיכו לנגן, תמשיכו לתת לנו תקווה. בבית הספר למוזיקה שלנו ההורים מבקשים להמשיך בלימודים גם בתקופות קשות משום שהם יודעים שעבור הילדים, המוזיקה היא מרפא ומפלט.
תקווה ואופטימיות אינן באות מבחוץ, הן נובעות מתוכנו. אבל התרבות, האמנות והמוזיקה הן הכלים שמאפשרים להן לפרוץ החוצה ולהיכנס ללבבות של כולנו. הן מזכירות לנו שבכל מציאות – קשה ככל שתהיה – יש לנו סיבה להרים את הראש ולהאמין שמחר יכול להיות טוב יותר.
* הכותב הוא מנהל בית הספר למוזיקה ומועדון ההופעות ביט
בואו נגיד לעצמנו את האמת לשם שינוי
אסון אוסלו נמשך 30 שנה. מאסון לאסון. מטבח לטבח. מפיגועים לפיגועים. ממבצעים למבצעים. ממלחמה למלחמה. אין דבר כזה הפוגות אנחנו באסון מתגלגל בגלל השמאל במשך 30 שנה רק יש עליות ומורדות בעוצמת הנזק והשכול.