גבוה גבוה, על פסגת ההר, מעל לעננים (ומה שנראה כמו עננים אבל מגיע מהארובות העשנות של המפרץ) נישאת לה אוניברסיטת חיפה. כמו היפהפייה הנמה, מבחינת דרי העיר היא בגדר שמועה. מדי פעם מחרפים הנועזים את נפשם ומנסים לפלס אליה דרך מבעד לסבך החורש הים תיכוני. אבל, אם להמשיך את הקו המטאפורי, כמו רפונזל בשעתה, מדי פעם אולי מצליח מישהו לטפס אליה, אבל היא עצמה לא יורדת מהמגדל לעולם.
או כמעט לעולם. השבוע נכחתי באירוע שמדגים מה היה קורה אילו לאוניברסיטה היה חשק לפעמים להתערבב. על גג הסטודיו של שחר סיון בעיר התחתית נערך ערב של הרצאות קצרות ששילב אנשי אקדמיה עם אמנים ופעילי תרבות. המחזה של כמה עשרות אנשים מאזינים לניתוחים של מפת העיר ולהמשגה של נוסטלגיה גאה בשילוב הצגה של רזי הכנת הבצק של פיצה לינגה וקריאת שירה היה יוצא דופן ומעורר השראה לא רק בגלל המפגש בין אקדמיה לבילוי. זה קורה מדי פעם עם סדרות “על הבר” שונות. מה שייחד בעיני את המפגש הזה היה המשאלה של תוכנית אקדמית שלמה להיחשף ולפעול בתוך הקהילה. תוכנית לימודי התרבות החדשה לתואר שני של האוניברסיטה, שמרציה השתתפו בערב, הראתה יוזמה שנדיר לראות מצד האקדמיה החיפאית.
מן הסתם זה קשור באופן חלקי לעובדה שזו תוכנית חדשה שמבקשת לגייס תלמידים ולצבור מוניטין. זה גם בוודאי קשור לכך שמדובר במחקר תרבות שחייב להיות בקשר עם הקהילה אחרת לא יהיו לו מקורות הזנה. אבל ככל שהאקדמיה זקוקה לקהילה, המשאלה שלה להתבדל לפעמים לא ניתנת לכיבוש, ולכן הערב הזה והתוכנית הזאת נראים ייחודיים.
בכמה דברים נוכחותה של האקדמיה החיפאית חסרה כל כך. תפקידה של האקדמיה בכלל הוא לא רק לייצר ידע, אלא לאתגר ולהנהיג ולעמת את הציבור ואת מנהיגיו עם השמרנות ועם הסטגנציה שהם נוטים לשקוע אליהם. המרחב החיפאי שעליו האוניברסיטה משקיפה זקוק כל כך למוצא פיהם של אנשי החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה שעוסקים במחקר של ניהול משאבי טבע וזיהום אוויר, ושל אנשי בית הספר לבריאות הציבור העוסק בהיבטים האפידמיולוגיים של הזיהום. הוא זקוק להם כדי לקבל את הגושפנקא האקדמית למה שכולם יודעים. בחוגים האלה יושבים מדענים שנשאו בתפקידים בעלי חשיבות גם בגופים רגולטוריים. הם לא נעמדים בראש הציבור כדי להעניק לו עוצמה במאבק נגד הזיהום. למעשה, מניסיון, להיפך – הם מסרבים להתראיין ולספר אפילו על מחקריהם שלהם.
ואיפה הם אנשי החוג לעבודה סוציאלית שעה שגוברים בציבור הקולות האומרים שהנכים משניאים את עצמם בגלל שהם סוגרים כבישים כדי לעורר מודעות למאבקם? מדוע הם לא צובאים על דלתות העיתון כדי להסביר מדוע המאבק הזה ראוי וחשוב, כדי לתעל אותו נכון וכדי לעורר סולידריות ואמפטיה כלפי המטופלים של המערכת שהם מכשירים את עובדיה?
ומדוע אין שומעים את קולה של האוניברסיטה בפולמוס החשוב סביב דמותו של החינוך העירוני שהולך ומעמיק את ההסללה דרך הימנעות מעצירת החינוך הפרטי.
ואולי מעל לכל, כיצד דווקא אוניברסיטת חיפה, שהיא בעלת הפוטנציאל הפוליטי ביותר, לא משמיעה קול בענייני אזרחות, קיום משותף, שוויון, מריטוקרטיה ושאר סוגיות שבחיפה מעסיקות את הרחוב עצמו, משום שהן נמצאות שם?
מצבה של האוניברסיטה מבחינת הדירוג האקדמי בכי רע. הדעת נותנת שתוספת פתיחות לקהילה, בניגוד לפרנויה של אנשי אקדמיה, דווקא תעלה את רמתה ולא תוריד אותה, ובוודאי תשפר את המוניטין שלה. לנוכח זה, המסקנה היא שצריך להיות המשך לערב של התוכנית ללימודי תרבות, וצריך לקוות שהיא תשמר את הרוח החלוצית של קשר עם הקהילה.
הכותב הוא עורך החדשות של עיתון “כלבו
