כהורה צעיר חשבתי שראיתי כבר הכל, שאין משהו שיוכל להפתיע אותי בשנים הבאות כל עוד הקטנה נשארת קטנה. חשבתי, והתבדיתי. כל הטיולים, הטיסות, הזריקות, ההקפצות לבתי חולים, האלרגיות, המחלות, ההלבשות, הטלפונים מהגן, החגים, הבקרים, החיתולים, הלילות, הדרמות, הדמעות, ההצקות, הפריחות וכל מה שעולה לכם בראש – כל אלה לא הכינו אותי ל־25 שעות של צום עם ילדה שיש לה מודעות לסביבה. רק אציין ש”מודעות לסביבה” כוללת מודעות למקרר ולחצר – שני הדברים שמהם אני מנסה להימנע בכוח בכל יום כיפור, כי הרצון היחיד שלי הוא לשבת בבית מתחת למזגן וליפול בכל שעה עגולה לתנומה של שעתיים.
למרות האופי הספונטני שלי ניסיתי להתכונן מבעוד מועד כמו שאני עושה בכל שנה. קניתי שני ספרים, צמצמתי ארוחות במשך שבוע, רוקנתי את המקרר מפיתויים וניקיתי את הבית למנוחת עולמים, ואז אשתי נכנסה לתמונה וגרמה לי להבין בצורה עדינה ששום דבר מזה לא עומד לקרות כי אנחנו יוצאים לקניות כדי שיהיה לילדה מה לאכול, לא מנקים יסודי כי הכלבה עדיין מדממת מההמלטה של השבוע שעבר וכמובן שאין חשמל ושנצטרך לחשוב על דרכים יצירתיות לשעשע את הילדה. האירוניה היא שקנינו לה מטבח קטן לילדים, ומצאתי את עצמי מרכיב אותו שעתיים לפני הצום כדי שיהיה לה עם מה להוציא לאבא את העיניים.
התחלנו בארוחה מפסקת שבה לא הפסקתי להרים אוכל מהרצפה, המשכנו למנוחה בחצר כשרוח קרירה מלטפת את ראשנו, וסיימנו בשני מעדנים, בחטיף צ’יפס קידס, בשלגון מרוח על הרצפה וכמובן בבקבוק סימילאק לפני שינה. כשהילדה נרדמה הגיע אחד מהקונפליקטים הגדולים שיצא לי להתמודד איתם מאז שאני זוכר את עצמי – האם להיכנס לישון כבר ב־21:00 כי אני עייף מת ובכך לגזור את דיני לקימה בשעת בוקר מוקדמת ליום שלם של צום, או אם להתפנק עם ספר עד לשעות הקטנות של הלילה ולקחת את הסיכון שלמחרת בבוקר לא ייתנו לי לישון ואקום בשעת בוקר מוקדמת אבל עם עייפות ועם רעב שמפוצצים את הראש.
כיאה לבחור ממוצע שכמותי התפשרתי על קריאת שלושה פרקים ועל הירדמות חצי שעה לפני חצות – דבר מה שגרר אחריו קימה סבירה בשעה 8:20 ליום שכולו חידה. התחלנו בצחצוח שיניים משפחתי, כי עם כל הכבוד לאלוהים משחת שיניים היא לא אוכל, התקדמנו לארוחת בוקר ליחיד (קוטג’, ירקות והרבה שוקולד), והמשכנו לשעת משחק בחצר כשאנחנו משתדלים לזוז כמה שפחות בצל, רק שזו בעיה די גדולה כשהילדה דורשת שתקום ותדחוף אותה בבימבה.
אחרי שצלחנו את זה עם הזעה מינימלית ועם תחושת צמא נסבלת הגיעה שעת המנוחה המיוחלת של הילדה – מה שנתן לנו שעתיים וחצי של שקט שבהן התרכזנו בעיקר בכיצד לסבול בשקט. כשהילדה קמה זה הזמן בדרך כלל לטוסט נוטף גבינה צהובה, אבל מכיוון שאין חשמל מכרנו לה כריך מעוך עם גבינה צהובה כאילו זה היה טוסט קר. הילדה בלעה את זה, תרתי משמע, בזמן שאני כבר התחלתי לדמיין איזה חלק בגוף הייתי אוכל בה אם היינו משפחה קניבלית.
הזמן התקדם בעצלתיים ונראה שהשעון ואלוהים עשו יד אחת לגרום לי סבל רב השנה. לא התקדמתי בספר, לא השלמתי שעות שינה ובכל שעה עגולה שטפתי פנים כדי להישאר ערני (מים על האף זה לא אוכל!). בשלב מסוים חמותי הגיעה אלינו והפעילה קצת את הילדה. ככה זה כשאתה מבוגר מספיק כדי להשתמש בתרופות כתירוץ לא לצום.
