מי שלא ביקר אצלו השבוע הווירוס הארור שהסתובב בעיר והפיל המוני חללים לא יבין את מהלך ערב יום השישי שלי. הוא תוכנן בקפידה מראש ביום חמישי עם חברי מנוער אורי, שהתלהב מהליינאפ האמנותי של בית המלאכה – הוא המקום הסודי שגם הפעם לא אסגיר את כתובתו. הוא התלהב במיוחד מזה שיש הופעה של משוקצות, שאת זה, הוא אמר, אסור לי להפסיד. כך נקבע שאחר הצהריים הוא יבוא מתל אביב לכאן, נאכל ונשתה כפריצים ואז נצא, לא מאוחר, 22:00 ככה, נראה שלוש הופעות ונחזור מיד לישון, מקסימום ב־2:30.
אפילו בעצם הרגע הזה, ארבעה ימים אחר כך, אני עדיין נד בראשי לנוכח האיוולת. לא שקרה משהו דרמטי. בסך הכל קטע DNA קטן שהתיישב עלי והרס את השבוע. אבל הרס בדרך מנוולת וזדונית – לא הפיל למשכב טוטאלי, אלא תקף בקטנה, כל פעם משהו אחר. בטן, ראש, שרירים, גרון ואף, וכל אחד מהם בנגיסה, בכרסום. אבל מעל לכל הוא הצליח לעייף, המנוול. ללא חום שאפשר להציג כתירוץ למשפחה המצפה לפרפורמנס או מקסימום חום זניח, השכיב אותי הווירוס הארור בכורסה מרגע חזרתי מההופעה למשך כמעט יומיים רצופים. אבל בהתחלה לא ידעתי מה תקף אותי. תפקדתי בתמימות כל אחר הצהריים, שטפתי וקרצפתי, אפילו רקחתי מאכלים – מרק שום ותרד, אם זה מעניין מישהו – וגם שתינו היטב, כמובטח. כטוב לבנו ביין, ואחרי קערה שנייה של מרק תרד, יצאנו למלאכה. עדיין בתמימות של מי שלא ידע את הווירוס.
המבקר סובל (צילום: אורי גורדון)
צריך להגיד משהו על בית המלאכה. המקום הזה בז לכל הנרטיבים המקובלים לגבי חיפה. הדבר המדהים ביותר ביחס אליו הוא שמתוך כ־100 איש שהיו שם באותו ערב אני מכיר אולי שלושה. זה פחות מאשר ממוצע האנשים שאני פוגש בביקור ממוצע בקניון. כמה נפלא לדעת שיש חיים שלא מצייתים לצו הקובע שהכל ליניארי, שאם יש כאן קבוצה גדולה של אנשים שבאה לשמוע מוזיקת אנדרגראונד היא בטח משהו חריג. באו לשם הרבה גברים עם זקן ונשים בלי זקן (ככל שיכולתי להבחין), א/נשים, אם תרצו, וכולם מוכנים לרעש של דציבלים לא מוגבלים.
ככה גם אני באתי, אבל אז התחילה הטרנספורמציה. חמש דקות אחרי שנכנסתי התגנבה למוחי ההכרה שלמרות שהבירות עולות 15 שקל אין חלקי עמהן. בעשר דקות הראשונות ישבתי על כיסא צולע, חרד כל רגע שיקרוס תחתי (ויש תקדים למקרים כאלה). אחרי שנטש מי שנטש את הכורסה השחורה מסקיי (מהסוג שיש בחדרי המתנה של רואי חשבון) שהיתה די קרובה לאזור המוגדר כבמה התיישבתי אני שם, וכך נשארתי כשעתיים וחצי, כמאובן. רוב הזמן תקשרתי בניע מינימלי של פרק היד. “אני עדיין לא בשל לשתות”, אמרתי לאורי מדי פעם. משפט מוזר.
כלוא בתת מודע
לפחות קוגניטיבית הייתי בסדר בהתחלה. ההופעה הראשונה התחילה מוקדם יחסית. Serratico קוראים לשלישייה החביבה שעלתה ראשונה. גיטרה-בס-תופים, הרבה דציבלים, מוזיקה מהירה. רצף של תמונות קצרות, די סוחף, עליז ואנרגטי. זה כנראה ההרכב הכי סודי בעולם כי אין להם שום אזכור ברשת – לא בנדקמפ, אפילו לא פייסבוק. רק אזכור של ההופעה בבית המלאכה ועוד הופעה בצימר התל אביבי. בשלב הזה הייתי עדיין מספיק ערני כדי לקלוט שזה משהו שעובד. הסתכלתי על אורי בשאלה. אורי (זה משהו שצריך להסביר אותו) הוא הסמכות העליונה בכל מה שקשור למוזיקה. קשה להסביר את זה, אבל אולי די אם אומר שיש לא מעט הרכבים מכל מיני ז’אנרים שכאשר הוא מגיע להופעה שלהם הם מדי פעם מגניבים מבט אליו כדי לראות איך המצח שלו מתקמט. כששלחתי אליו מבט כזה לקראת אמצע ההופעה של Serratico הוא הפטיר: “יבשות שונות, אנשים שונים, אותה מסורת. נחמד”. הנהנתי כמסכים, אבל אני עדיין לא בטוח על איזו מסורת הוא מדבר – הארד קור, סרף, נויז?
בית המלאכה (צילום: אורי גורדון)
ואז, כמילותיה האלמותיות של יונה וולך, ההכרה שלי נמוגה. פחות או יותר כשהופיעו המשוקצות, שהתבררו כדואו של מתופפת וגיטריסט. “הדבר הכי מעניין באינדי הישראלי”, הבטיח לי אורי. אולי, אבל כשהזוג הזה הרעים בתופיו וחרך את המגברים בגיטרה, אני בעיקר ישנתי. זאת אומרת עשיתי את עצמי ער – לא יודע כמה זה שכנע – וקיוויתי שלפחות אף אחד לא יאמין שאפשר לישון בנסיבות כאלה ולכן יחשבו אולי שהניקורים שלי קשורים לאקסטזה פנימית. אבל לגופו של עניין, אני לא יודע הרבה על מה שקרה בהופעה הזו.
טוב לא נותרתי ריק לגמרי מרשמים, וגם למרבה המזל משוקצות הם הרבה פחות אלמונים מההרכב הקודם, אז הצלחתי לשחזר משהו בעזרת יוטיוב וגוגל וכאלה. יש להם אפילו אתר קטן משלהם, שאמנם השמות שלהם לא מופיעים בו אבל הוא מפנה לכמה תמונות ולכמה קבצי מוזיקה. מבחינת ז’אנר הם יושבים היטב במשבצת של הארד קור מחוספס אבל אסתטי, והמוזיקה שלהם אפופה הזיה שמזכירה מאוד סצנת סיקסטיז עם הרבה צבעים, עיגולים ובועות. לא סתם כנראה הקטע הראשון שהאתר שלהם מפנה אליו נקרא "Stoners". בסופו של דבר היה חיבור מעניין בין מחוזות החלום שנדדתי אליהם במהלך ההופעה לבין המוזיקה, אלא שזה כנראה יישאר כלוא לנצח בתת מודע שלי. שניהם, מכל מקום, משופשפים מאוד, שולטים בכלים ובחומר שלהם, מאוד משכנעים, ואני בהחלט מקווה לראות אותם שלא מבעד לעפעפיים.
על ההופעה האחרונה, של להקת לבנון, אין לי בכלל מה להגיד. גם לא צריך אותי בשביל זה – הם הרכב ותיק, עם Myspace מסודר, עם אלבומים שאפשר להוריד כאילו באופן פירטי אבל למעשה הם חוקיים. לא שרדתי את כל ההופעה. אורי סחב אותי החוצה ושלח אותי אחר כבוד לכורסה בבית, שבה כאמור ביליתי כמעט ארבעה ימים רצופים. כשהגעתי הביתה הוא שלח לי את התמונה שצילם ובה נראות פני היגעות מהניסיון לצלוח את הערב. אני לא נוהג לפרסם תמונות שלי בטור, אבל הפעם, כך נדמה לי, יש בתמונה כדי להמחיש את הנכתב.
