יהודה אלחריזי, שהיה משורר ויוצר בטולדו שבספרד במאה ה-12 ובמאה ה-13, כתב: “וצורתה עגל ירבעם, ופיה אתון בלעם, ולאפיה הבאיש ריחם, ולחייה נס ליחם”. פירוש המושג “לא נס ליחו” הוא עדיין פעיל ובעל כוח, לא התיישן או לא נעלם.
יש מוסדות קולינריים שלא נס ליחם, ואני מתכוון למסעדות שגם לאחר חצי יובל ויותר עדיין נותנים טעם וצבע ומספקים חוויה גסטרונומית לסועדים הפוקדים אותם, אך יש גם מסעדות שליחן נס כבר מזמן ושהעגלה נגררת בכוח למרות שהאוויר יצא כבר משלושה מגלגליה וגם הגלגל הרביעי מפונצ’ר.
השבוע ביקרתי במקום שעדיין מכנה את עצמו מסעדה, אך חוץ מכיסאות, משולחנות, מסכו”ם וממטבח הקשר בינו לבין מסעדה הוא מקרי בהחלט. מה שיוצא ממנו זה רק מיס בלי עדה, כלומר מיסטייק או מיסאנדרסטנדינג. כשנכנסתי אליו לא היו בו מארחים ולא מלצרים, אלא רק שולחנות מלוכלכים, עמוסים בכלים עם שאריות מזון, שהותירו אחריהם סועדים שכבר עזבו את המקום, ורק אחרי ישיבה של דקות ארוכות באחד מהשולחנות הנקיים, נאותה אחת מהמלצריות לגשת אליו. זוהי צ’יינה ביי – המסעדה הסינית הכשרה של מלון ביי ויו (לשעבר מלון נוף) במרכז הכרמל.
הגעתי לשם עם אורחת יקרה – אלנה סבאג – שביקשה שאקח אותה למסעדה כשרה. הנוסטלגיה לקחה אותי 25 שנים לאחור, לימים שבהם הסינית הכשרה היתה מקום המפגש לכל הבון טון של הכרמל, כאשר איש עדיין לא הכיר כאן מזון אסייתי שהוא לא אגרול, סלט סיני, עוף חמוץ מתוק ובננה מטוגנת.
סבאג בת ה-27, נוצרייה שעוברת כעת תהליך גיור ומגדירה את עצמה בגאווה כציונית גאה, נמצאת בימים אלה בעין הסערה. לפני שלושה שבועות, בעיצומן של הפגנות התמיכה בעזה ובחמאס שנערכו בעיר התחתית ובמושבה הגרמנית, היא אחזה במגאפון והכריזה בגאון שהיא ערבייה ציונית שמאמינה כי זכותו של העם היהודי לחיות באדמתו וכי זוהי ארצו של העם היהודי ולא של הערבים. את התגובות ואת האיומים שהיא ספגה מהרחוב הערבי אפשר רק לנחש.
סיפורה של סבאג הוא דרמה מטלטלת. היא נולדה בפקיעין שבגליל, וכשהיתה בת 6 עברה עם משפחתה לחיפה. זמן קצר לאחר המעבר לוואדי ניסנאס התגרשו הוריה, והיא נשארה אצל אביה השמרן שהתקשה לקבל את הפתיחות החברתית ושלח אותה לפנימייה במג’ד אל־כרום. את השנים שם היא מתארת כגיהינום עלי אדמות. בגיל 18 היא עזבה את הפנימייה ושבה לבית אביה. היא מצאה עבודה, וכשחשבה שהרע מאחוריה היא קלטה שהסיוט רחוק מלהסתיים. יום אחד, כשחזרה הביתה מהעבודה, היא נדהמה לראות את כל חפציה מחוץ לבית והבינה שאביה סילק אותה מעליו. במשך שנים היא היטלטלה ממקום למקום עד שהכירה גבר יהודי, נישאה לו, ולזוג נולדה בת. כעבור זמן לא רב נפרדו השניים, וסבאג, שמגדלת לבד את בתה, החליטה להתגייר. היא מרגישה יהודייה לכל דבר, שומרת שבת, מבקרת בבית כנסת וכמובן שומרת כשרות. לכן נפגשנו לארוחה בסינית הכשרה, אבל עוד לפני נגיע לתיאור הארוחה, אלו הם חמשת הדברים שלא ידעתם על סבאג:
1. היא משתמשת באותו בושם של ג’יבנשי כבר שנים.
2. היא פורחת במזג אוויר חורפי וגשום.
3. היא תולעת ספרים ולא עובר יום בלי שהיא קוראת.
4. המשקה האלכוהולי המועדף עליה הוא ג’ק דניאלס.
5. הצבעים האהובים עליה הם כחול, שחור ואפור.
רוצים להישאר מעודכנים?
את הערב פתחה סבאג במרק ירקות שאת טעמו היא הגדירה כמעניין. מעניין הוא מושג אמביוולנטי. ניסיתי לברר את גודל העניין במרק ירקות מלא בכרוב אך לא הצלחתי.
אני הזמנתי דים סאם בטטה, אך למרות שתחתיתו של כלי האידוי היתה מלאה בעלי כרוב הצליחו איכשהו הכיסונים להידבק אל הכלי, ונאלצתי לגרד אותם עד שהם התפרקו לחלוטין והפכו למשחה בצקית. הגעתי למסעדה כל כך רעב וזוהי כנראה הסיבה שהסכמתי להכניס לפי את המנה הזו, תוך הטבלתם של הכיסונים ברוטב סויה שהסווה את טעמם ואת ריחם.
מרק ירקות ודים סאם בטטה
סבאג עוררה בי הרבה יותר עניין מאשר האוכל, ושאלתי אותה אם יש מקום לחברי כנסת ערבים בכנסת ישראל. “בוודאי”, היא ענתה, “אך לא אלה המכהנים כעת. יש צורך באנשים אחרים שלא מסיתים ולא גורמים לשנאה, בניגוד לחנין זועבי, לאחמד טיבי ולאיימן עודה שמחרחרים מריבות וסכסוכים. הם נמצאים בכנסת רק בשביל הכיסא והמשכורת ולא מייצגים את ערביי ישראל אלא את תושבי עזה”.
ביקשנו להזמין יין לבן, אך המלצרית לא ידעה לומר לנו מהם סוג היין שיש למסעדה להציע והצביעה לעבר הכניסה, שם עמדו כמה בקבוקים על מתקן של קידום מכירות. בחרתי לנו יין, ודקה לפני שהוא הגיע לשולחן שאלתי בתמימותי את המלצרית אם הוא יוגש קר. היא השיבה בשלילה, ומכיוון שלא בדיוק כיף לשתות יין לבן חם ביטלתי את ההזמנה ובמקום זאת הזמנתי כוס יין אדום שהיה לא רע והציל את היגון ואת הצער שהיינו עתידים לחוות.
מניפת עוף עם אגוזי פקאן – מנה קלאסית של שנות ה־80 הזכורה לטוב מימי הזוהר של המטבח הסיני – עשתה את דרכה אלינו. העוף היה בגוון צהוב בהיר בסמיכות קורנפלורית עם תבלון יתר ועם טעם רע ולצדו במבו שוט ופרוסות מלפפון.
אחרי כמה טעימות בחרתי שוב להתמקד בסבאג ושאלתי אותה מיהו המנהיג הישראלי שיכול להביא את השלום המיוחל והיא השיבה אבי גבאי או יאיר לפיד. לגמתי מהיין, ואז העליתי את הרף ושאל אם היא רואה בערבים גיס חמישי. התשובה שלה היתה שערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהמדינה אבל קומץ מהם אכן מתנהג כגיס חמישי שמטרתו היא לחבל, להסית, לזרוע שנאה ולהפר את הסדר.
המנה העיקרית השנייה היתה קוביות פילה בס עם רוטב לימון ואננס, אך אבוי – כמה עור עטף אותן. העור היה כה מכווץ והייתי צריך להפשיט אותו מהפילה – הפעולה שגרמה לי חוסר רצון לאכול את המנה. סאג, מנגד, אמרה שהיא נהדרת. ריבון העולמים, כבר חתכתם את הדג לקוביות, מה הבעיה להפשיט את עורו? מי בימינו עוכל עור של דג מבושל? מילא מטוגן, אבל עור מבושל?
פילה בס ברוטב לימון ועוף עם אגוזי פקאן
סבאג ישבה מולי מחויכת ומרוכזת, וזוג עיניה היפות הקרינו רגישות וטוב. אני מסיק שאת המסע הקשה שלה היא היתה צריכה לעבור כדי להיות מי שהיא היום – אשה חזקה, אסרטיבית וכריזמטית שדבר לא מרתיע אותה. אחרי ההפגנה שבה היא נחשפה היא עברה מסכת קשה של איומים, גידופים ואיחולי מוות, אך לדבריה על כל קללה היא קיבלה עשר ברכות, ובעזרת השם, כשתסיים את תהליך הגיור ותלבש שביס לראשה, היא תכיר גבר יהודי ותבנה בית כשר בישראל. קשה שלא להתפעל ולהתפעם מהבחורה האמיצה הזו, שפרצה חומות וגבולות וחצתה קווים כדי למצוא את ייעודה בחיים.
בינתיים כרסמתי מהסלט הסיני המסורתי של גזר וצנון שהיה הדבר האכיל היחיד בארוחה. למען האמת, שני דברים נוספים הצילו את המיסטייק הזה – הפפסי מקס והמים הקרים ששטפו את הטעמים מחלל הפה שלי.
המדדים
מדד הניקיון: המסעדה נקייה אך מבולגנת, וחוסר סדר על השולחנות עושה לא טוב בעיניים.
מדד העיצוב: המקום עבר לפני שנים אחדות שיפוץ יסודי, אך הוא קר ולא מזמין.
מדד השכנים: לא היו שכנים. המסעדה היתה ריקה.
מדד המחירים:
מרק ירקות – 20 שקל
דים סאם בטטה – 32 שקל
סלט סיני – 21 שקל
עוף עם אגוזי פקאן – 54 שקל
פילה בס ברוטב לימון – 57 שקל
כוס יין הבית – 30 שקל
פפסי מקס – 12 שקל
ג’אמפ תפוזים – 12 שקל
סך הכל – 238 שקל
לסיכום, צ’יינה ביי היא מקום לא נעים עם שירות לא אדיב ולא מקצועי, והאוכל – הס מלהזכיר.
הציון: חצי מספרי זהב (וגם זה בזכות הגזים הנהדרים שבעבעו מהפפסי מקס).
צ’יינה ביי
שדרות הנשיא 101
טל’: 053-8094768
