השיח סביב ביטולן של בחינות הבגרות החיצונית במקצועות ה"הומניים" – אזרחות, היסטוריה, תנ"ך – לא זר לי. במשך 30 שנה לימדתי מקצועות אלו, ולאורך כל תקופה זו, התקיים שיח קבוע בחדר המורים אודות בחינות אלו. התחושה שאפפה אותנו, היא שהפכנו ממורים-מחנכים למורים-טכנאים, המעבירים את החומר הנלמד אל התלמידים, ואחרי הבחינה, הוא פורח ממוחם. הרגשנו שעצם הבחינה מגבילה אותנו, מצמצמת את מרחב היצירתיות ולא מאפשרת העמקה ולמידה איכותית. לאורך השנים, היו מורים בבתי ספר ברחבי הארץ שפיתחו תוכניות לימודים אחרות מבוססות הערכה, אך אלו נבלמו על ידי הפיקוח ומשרד החינוך מחשש לערעור הבחינה הסטנדרטית.
השיח סביב בחינות הבגרות מעורר מחשבה והעמקה על מקומן, ובעיקר על יתרונותיהן וחסרונותיהן. אין עוררין על כך שהבחינות מהוות תו תקן אוניברסלי בחינוך; הבחינה עוזרת למערכת לדרג, להעריך ולהשוות בצורה השוויונית ביותר בין התלמידים, על אף הרקעים, החוזקות והחולשות האינהרנטיים. מבחנים סטנדרטיים לכולם עשויים אף לעזור בצמצום פערים בחינוך הציבורי.
בחינת בגרות (צילום: tonodiaz/depositphotos.com)
מנגד, הנתונים קצת יותר מורכבים. למעשה, מחקרים מצביעים על כך שהמנבא הטוב ביותר להצלחה הוא מצב סוציו-אקונומי, ולא השכלתו של אדם. ברור לכל, כי סיכוייו של ילד שגדל בבית ספר מבוסס במרכז תל אביב להצליח גבוהים יותר מאלה של ילד שלמד בבית ספר ציבורי בפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית. מתנגדי הבחינות טוענים כי חוסר השוויון נובע מהזמן והכסף שמשקיעות המשפחות העשירות בחינוך הילדים – מה שאומר שניתן, הלכה למעשה, "לרכוש" ציון, ובתוך כך – הצלחה.
המבחן האחיד, שנלקח בתנאים שווים, מסייע למדידת הישגי התלמידים בצורה הוגנת. מי מהתלמידים שירצה להיות רופא, עורך דין, מהנדס, אדריכל או אפילו מורה בעצמו, יצטרך בסופו של דבר לעבור בהצלחה מבחנים – בין אם באוניברסיטה, בין אם במטלות הערכה במקומות העבודה ובין אם במבחנים מעשיים. במובן זה, בחינות הבגרות הן הכנה ראויה לאנשי המחר – התמודדות עם לחץ, שינון חומר, למידה ראויה ומיומנויות נוספות. ומצד שני, על אף ההתאמות למבחנים, הם עדיין מתוכננים ונבנים תוך מחשבה על התלמיד הסטנדרטי. המתנגדים לבחינות טוענים, כי כל מי ש"יוצא מהמסגרת" המרובעת של "איך תלמיד צריך להיראות" וחורג מהאידיאל, נמצא באופן אוטומטי בנחיתות, מה שמשפיע עליו גם בעתיד.
רוצים להישאר מעודכנים?
ומעבר להיבטים החינוכיים-לימודיים, ישנו גם הממד הנפשי. תלמידים רבים סובלים מחרדת מבחנים, ויש לכך מגוון סיבות. ישנם תלמידים שמושפעים מלחץ שמפעילים עליהם בבית, תלמידים אחרים שמפחדים מכישלון, תלמידים נוספים נתקלים בקשיי ריכוז בלמידה למבחנים, וכתוצאה מכך מגיעים אליהם כאשר הם במצב נחיתות, ולפעמים תלמידים חווים "בלק-אאוט" ברגע חלוקת דף המבחן. בנוסף, בעידן בו היקף התלמידים המאובחנים בלקות למידה כזו או אחרת וזכאים להקלות והתאמות רק גדל, הדבר משפיע לרעה על התקן ועל התלמיד שאינו נבחן בתנאים שווים לעמיתיו, ולכן לחץ נוסף מצוי על כתפיו. המרת המבחן המאיים בעבודה אישית, מתן הערכה על ליקוט מידע, כתיבה יצירתית, ביטוי שאינו כולל אמצעים כתבתים, עשויים למנוע מהתלמידים את הלחץ המיותר בבחינה עצמה.
ובאשר למורים. מצד אחד, המבחן מייצר רף זהה ומחייב את המורים לעמוד בו, כך שהם נמדדים אובייקטיבית, ובחינת הבגרות של תלמידיהם היא מבחן עבורם לא פחות. מצד שני, הסתמכות יתר על נתוני המבחנים למדידת ביצועי התלמידים משפיעה על יכולתם של המורים לבצע את עבודתם בפועל. היצמדות לדרכי ההוראה הקונבנציונליות מפריעה ולא מועילה לבניית תהליך למידה משמעותי ועשיר.
הרפורמה המצמצמת את מספר הבחינות החיצוניות מאלצת אותנו לחשב מסלול מחדש. השינוי מבורך, אך דורש עבודה רבה ביצירת תנאים מתאימים למורים שיאפשרו להם ולתלמידיהם להעמיק וליהנות מחדוות הלמידה. הפער בין תהליכי הכשרת המורים בישראל והציפיות מהם, כפי שהיו עד כה, לבין הפרקטיקה המקצועית בשדה העבודה בבית הספר – הוא עצום, ורק יגדל נוכח השינוי. כמו כן, כדי להחליש את הטיעון המדרג חשיבות של תחומי לימוד יש לשקול מעבר לשיטת הערכה הדומה ל-ACT האמריקאי ולבטל את כל הבחינות החיצוניות בצורתן הנוכחית. אימון כישורים ומיומנויות מבוססות תוכן נדרש מאוד כדי שבתי הספר שלנו ימשיכו להיות רלוונטיים. עלינו על דרך חדשה ואת המשכה יש צורך לסלול מהיסוד.
