דני (שמילו) וברק רום. "היו לנו המון שיחות עד לפני חמש שנים, אז החלה ההידרדרות" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)
דני (שמילו) וברק רום. "היו לנו המון שיחות עד לפני חמש שנים, אז החלה ההידרדרות" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

"אי אפשר היה לנצח אותו. הוא היה חזק. קיר"

שחקן העבר של מכבי חיפה דני (שמילו) רום היה הרוק סטאר של חיפה, כדורגלן נערץ, ולא פחות מכך - מושא אהבתן של אלפי נשים. היום, כשהוא בן 80 וסובל מדמנציה, מספר בנו ברק במונולוג עוצמתי על האיש שהיה מרים קרן ורץ לנגוח

פורסם בתאריך: 12.12.20 09:01

דני (שמילו) רום חגג לפני שבועיים יום הולדת 80. מי זה שמילו, אתם שואלים? אם הקריירה שלו היתה מתנהלת היום, בעידן שבו הכל מצולם ומתועד, הוא היה משול לרוק סטאר כדוגמת כריס מרטין סולנה של קולדפליי או לרונאלדו של יובנטוס, אבל בניגוד אליהם, שמילו לא עשה עניין מהכוכבות שלו שפרחה בשנות ה־50 וה־60 כשחקן קבוצת מכבי חיפה ונבחרת ישראל. יכול להיות שאם היה מתייחס למשחק יותר ברצינות, הוא היה נחשב לאחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים, אבל לא זה מה שהניע אותו. שמילו, הגבר שכבש את לבבות האוהדים והמיס את לבבות הנשים, חשב שספורט זה פאן ושככה יש להתייחס אליו.

שמילו נמצא היום במאבק על חייו שתוצאותיו ידועות מראש. לפני כחמש שנים הוא אובחן כחולה בדמנציה, ובשנתיים האחרונות חלה הידרדרות במצבו. כשחקן היו לו נתונים פיזיים יוצאי דופן – אתלטיות, ניתור, כוח מתפרץ, מהירות, יציאה מהמקום שהשאירה ליריבים אבק, ראיית משחק וכושר גופני פראי. הפער בין מה שהיה למצבו כיום הפגיש אותי עם בנו ברק רום – איש יחסי ציבור, שדרן כדורגל ומחבר ספרים – כדי שיספר את סיפורו. מונולוג.

“רוב האנשים שליוו את אבא במהלך הקריירה, כאלו ששיחקו איתו או שהיו בתפקיד כלשהו בקבוצה ובנבחרת, אומרים עליו את אותם הדברים, וזה תמיד חוזר על עצמו – הוא היה טיפוס שונה מאוד מהכדורגלן הממוצע, נטול סממנים שאפיינו כדורגלנים. אומרים שהוא הקדים את זמנו. הוא עשה צחוק מהתהילה ומהערצה אליו. הוא עשה צחוק מחבריו השחקנים שהיו חוזרים לארץ לאחר משחקים בחו”ל עם מזוודות מפוצצות בזמן שהוא עלה לטיסה עם שקית ניילון ומעט חפצים אישיים. גם מהמשמעת הקשוחה הוא התעלם, למשל במסע הנבחרת למונדיאל היחיד שבו היא השתתפה – מקסיקו 70’. הוא ידע שהוא לא נלקח בחשבון בתוכניות של המאמן לזמנו לסגל, ונסע רק בעקבות לחץ של הכוכבים.

“האם הוא ידע שהוא כוכב? האם זה נגע לו? בשבת אחת שובצתי לשדר בקרית שמונה עם הפרשן עודד מכנס שהודיע לי בשעה 11:00 שהוא חולה ולא יוכל להגיע. הייתי חייב למצוא מחליף והצעתי את אבא. עליתי איתו לעמדת השידור – וזו תמונה שלעולם לא אשכח, ותקלטי, זה היה בקרית שמונה – האנשים בקהל פשוט רצו לטרוף אותו. הם צעקו לו וביקשו לגעת בו, והוא – הוא חי בספירה אחרת. זה לא נגע לו. הוא לא היה מתרגש ולא היה עושה מחוות לקהל, אבל הוא לא היה קר. היה לו משפט קבוע שהוא היה אומר לאוהד שהצליח לעצור אותו לשיחה באמצע הרחוב – ‘כשראית אותי משחק נהנית? אז עשיתי את שלי’. כששידרנו ביחד בגל הבטוח במשך ארבע שנים את המשחקים של מכבי והפועל בקרית אליעזר, התגובות היו דומות. זו היתה הערצה מטורפת. אגב, הוא הסכים לשדר איתי רק בגלל זמן איכות שלנו, לא בגלל שהוא אהב לראות כדורגל. למעשה הוא סירב בכל פעם שהצעתי לו לנסוע לחו”ל למשחקים של מכבי או לגמר ליגת האלופות”.

 

דני (שמילו) רום. "כוח הכבידה לא חל עליו" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

דני (שמילו) רום. "כוח הכבידה לא חל עליו" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

 

גול שהיה משנה את ההיסטוריה

שמילו פרש ממשחק מיד לאחר המונדיאל. ברק היה אז בן שנה. כילד שגדל לצד אגדה ושהיה שחקן כדורגל בעצמו עד גיל נוער, עיתונאי ספורט, שדר ופרשן, הוא היה אובססיבי במשך כמה שנים למצוא הקלטות של משחקי הנבחרת במונדיאל רק כדי לראות ולהבין במה מדובר.

“במשך שנים ניסיתי לראות אותו משחק. זה ממש כאב לי בכל הגוף כי שמעתי רק סיפורים ולא ראיתי. כתבתי לארכיון של ערוץ 1, השתמשתי בקשרים, פניתי לפוליטיקאים ובאמת עשיתי כל מה שיכולתי. כתבתי לממשלת אורוגוואי ולהתאחדות הכדורגל האיטלקית כי אלו הנבחרות ששיחקו נגד ישראל. חשבתי שמישהו בטוח צילם. יום אחד קיבלתי מייל מישראלי שהיה במקסיקו וראה את שלושת המשחקים. הוא ראה ברשתות החברתיות שאני מנסה להגיע לסרטונים ושאל אם ניסיתי להגיע לאיזה אתר עלום שם של אספן ידוע של קטעי כדורגל נדירים. לא אשכח, זה היה בשבת בערב כששלחתי לאתר הזה מייל. במשך שלוש שנים ניסיתי למצוא את הסרטונים, והנה – לא עברו חמש שניות וקיבלתי מייל חזרה שבו התבקשתי לבחור איזה מונדיאל ואיזו נבחרת. ענבר, בת זוגי, ישבה לידי כולה מרוגשת, ואמרתי לה שאני לא הולך לשלם כל מחיר. היא ענתה ‘אני משלמת’. הייתי מוכן לשלם עד 1,000 דולר למשחק, ואמרתי שאם אדרש ליותר לא אקנה. שלושת הדיסקים עלו 18 דולר, כולל משלוח עד הבית. אני לא יודע מי האיש הזה, אבל טוב שהוא לא שאל אותי כמה אני מוכן לשלם. את יודעת מה זה לראות שלושה משחקים של אבא? לא יכולתי להוריד את העיניים ממנו. הוא כל כך מהיר וכל כך חזק שזה על גבול המצחיק.

“המשחק נגד אורוגוואי היה טראומטי מאוד כי זה היה משחק ראשון והפסדנו 0:2. עד היום השחקנים מדברים על איך הם לא הגיעו מוכנים ועל איך הם נפלו מבחינה פיזית. כולם ירדו פצועים מהמגרש, אבא נתקל בשלושה אורוגוואים, ושלושה תאקלים שלו אילצו את שחקני היריבה לצאת בגלל פציעה. אי אפשר היה לנצח אותו. הוא היה חזק. קיר.

“כשאני מדבר עליו יש אליו הערצה מטורפת. הוא ממש נשמע לאנשים כמו בן אל. אין ספק שהרבה מזה היה בגלל נתוניו הפיזיים. רובי יאנג, שהיה כוכב בהפועל חיפה, שלח לי אתמול הודעה וכתב ‘הוא היה רץ כמו רוח, הוא היה חזק כמו קיר וכשהוא קפץ לגובה Gravity didn’t apply’. כוח הכבידה לא חל עליו. כמו שאת מכירה אותי, יש לי הבנה וראיית המשחק. אבא לא היה שחקן כדורגל מצוין – טכניקה בינונית מאוד, לא עצירת כדור טובה, לא בעיטה טובה ובלי יכולת מסירה בכלל – אבל האתלטיות שלו היתה כל כך יוצאת דופן אז.

“אני יודע לזהות את הדברים המצוינים, כמו את היציאה מהמקום נגד האיטלקים. אני רואה אותו עולה לנגיחה לגובה נגד אורוגוואי, וזה פסיכי, לא היה דבר כזה. הוא חצי גוף באוויר מעל השוער שמרים ידיים. אתה אומר לעצמך ‘וואו, מאיפה זה בא?’. כשדיברתי עם אנשים, נגיד עם מוטל’ה שפיגלר שכבש את השער היחיד במונדיאל, הוא אמר לי ‘אני רוצה שתבין מי זה שמילו. אנחנו הערצנו את הבן אדם’. אמרתי לו ‘בחייאת, אתה הספורטאי הכי מפורסם בתולדות הספורט הישראלי ביחד עם מיקי ברקוביץ’, אתה סלבריטי על, ואתה מספר לי שאתה הערצת את אבא שלי? זה לא קצת מוגזם?’. שפיגלר ענה שאני פשוט לא מבין את האפקט – ‘אנחנו היינו שחקנים טובים, חלקנו היו יותר טובים ממנו, אבל הוא היה רוק סטאר’.

“שפיגלר סיפר לי שמאמן הנבחרת עמנואל שפר בכלל לא רצה את אבא. בשנתיים שלפני המונדיאל הוא בכלל לא היה בתמונה – לא במחנות האימונים ולא במשחקי ההכנה. הוא לא רצה אותו, אמר שהוא משוגע, שהוא כל הזמן רוצה לרוץ למעלה ושמבחינה טקטית זה לא מה שהוא מייעד לנבחרת. השחקנים המרכזיים, שהיו מאפיה חזקה שכללה את שפיגלר, את גיורא שפיגל ואת יצחק שום, היו הרבה מעל השחקנים האחרים, והם אמרו לשפר שהוא לא יכול להרשות לעצמו לנסוע בלי שמילו בגלל האתלטיות והכוח. שפר ענה שהוא פוחד שהוא יעשה לו ברדק, ירוץ למעלה ויפקיר את ההגנה, אבל השחקנים אמרו שזה בסדר, הם ידאגו שזה לא יקרה. שפיגלר סיפר שאבא היה שותה בירות בחדר, ומי בכלל שמע באותה התקופה על רום סרוויס, אבל אבא היה מזמין בירות והיה מוציא בכוונה את המגש עם הבקבוקים הריקים למסדרון בבוקר, דקה לפני ששפר היה מגיע לבדוק שהשחקנים התעוררו. שפר השתגע והיה מתבכיין לשפיגלר למה הוא הביא לו את הפרחח הזה, הפרזיט מהמועדון בדניה.

“הקטע הכי מפורסם שלו היה נגד איטליה, וזה מסביר איזה שחקן הוא היה. אבא קיבל מסירה משפיגל, והיה שם מגן איטלקי שנבחר אחר כך ל־11 של הטורניר. הוא עקף אותו כאילו שזה בכלל לא כוחות, והאיטלקי נשאר שניים וחצי מטר מאחוריו. הפער האתלטי ביניהם היה עצום, וצריך לזכור שהאיטלקים היו מקצוענים שהגיעו עד למשחק הגמר, והישראלים היו חובבנים. ואז הוא הגיע 14 מטר אלכסונית מהשער. היום כל חלוץ מסובב בקלות לפינה הרחוקה, אבל לא. איזו בעיטה יצאה לו, מצחיקה. הרגל לא פגעה, דרדלה, והכדור קפץ עקום ועבר מטר וחצי מהקורה. גול כזה היה משנה לגמרי את דפי ההיסטוריה כי ישראל היתה עולה לשמינית גמר ואבא היה הופך לבן אדם הכי מפורסם בספורט הישראלי. בוודאות”.

 

דני (שמילו) רום. "הוא היה נורא מצחיק" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

דני (שמילו) רום. "הוא היה נורא מצחיק" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

 

 

בלי אף מילה רעה

ערב אחד, כאשר שמילו היה בשיא תהילתו, הוא נכנס למועדון וויסקי א-גוגו של רפי שאולי, שם נחו עיניו על אחת מהעובדות במקום, ציפי שלופמן, שלימים תהיה אשתו ואם בנו. הם נחשבו לזוג הכי סוער בביצה המקומית. היא ג’ינג’ית תוססת, שלימדה את נשות העיר לרקוד במועדון דניה אשר אליו התנקזו כל ההוז אנד הוז של אותה התקופה, והוא, חתיך בגובה 1.86 מטר, תכול עיניים, שנכנס לשותפות במועדון בגללה.

“הם היו זוג מוזר מאוד. אם אני מסתכל לאחור אני לא מוצא שום קווים משיקים. זה פשוט החיבור הכי פסיכי שלא קשור לכלום. שני אנשים כל כך שונים, כל כך קיצוניים. כל התכונות הכי יפות שלה הן התכונות הכי פחות טובות שלו, ולהיפך. זה פשוט מטורף. היא ספונטנית, לא מחוברת לכלום, מעופפת לגמרי, שום דבר לא מתוכנן, הכל מהרגע להרגע, והוא – שום דבר לא מהרגע להרגע ולא תמצאי שום דבר תלוי באוויר. הכל מאוד מנוהל, מאוד מתוכנן. היה לו יומן שמנוהל בדיוק של דקות.

“כל ההתנהלות הזו, שהוא היה מצד אחד בעלים של מועדון לילה ומצד שני כדורגלן, היתה פסיכית. בכל לילה הוא היה עובד עד הבוקר, ככה היתה ההתנהלות שלו בשיא הקריירה. שחקנים במכבי סיפרו לי שהוא היה מופיע בבית המלון שבו הם היו ישנים לילה לפני המשחק הישר מהמועדון, מוכן לשחק ללא דקת שינה. היו לו כושר גופני עילאי ותפישה שלפיה הספורט זה משחק שלא צריך להשתגע בגללו. מכיוון שהוא לא התפרנס מספורט, הוא לא עשה מזה עניין. הראש שלו לגבי הכדורגל היה לגמרי אחר, הניצחון לא היה ערך מקודש בשבילו. מבחינתו זה היה שואו, ואגב נראה לי שהתפישה הזו די הולכת יד ביד עם היכולת ועם ההישגים של מכבי באותו עשור. דיברתי עם אלפי אנשים על ציר הזמן, וכולם נשבעו לי שהקבוצה של אהרון אמר, אשר עלמני, ג’וני הרדי, אברהם מנצ’ל ושמילו היתה הכי גדולה, אבל עובדה שהם לא הביאו אף אליפות ובקושי גביע אחד בשנים האלו. זה כנראה בגלל הגישה שהם משחקים בשביל הפאן. נראה לי שזה מה שהניע אותו. הישגיות לא היתה שם, זה לא היה חשוב בכלל.

“הוא היה משהו אחר, עוף מוזר כזה. הוא היה גם אבא מוזר. כל ההתנהלות שלו היתה משונה מאוד. היו לו עקרונות מעולם אחר, ואני שומע עליו סיפורים פסיכיים. הוא אליל הנשים ברמות כאלה שזה מוגזם. אני שומע סיפורים ונדהם. הייתי הולך איתו ברגל בתל אביב, ואין רחוב שבו לא עצרו אותי נשים ואמרו ‘הוא היה עם אחותי’, ‘הוא היה עם בת דודה שלי’, ‘הוא היה עם אמא שלי’. הן היו נשבעות לי ומפרטות כמה זמן הוא היה איתן. אם הייתי סופר הייתי מגיע לאלפים. דון ז’ואן ברמות מוגזמות. זה היה לפני שהוא התחתן עם אשתו השנייה לאה. פתאום אתה מגלה על אבא שלך טפח ועוד טפח, והכל מאוד בשקט ועם מעט מאוד אנשים יודעים עליו הכל. אני חושב שגם אני לא יודע עליו הכל כי הוא מאוד דיסקרטי. הוא נתן לראות מה שרצו לראות והסתיר המון.

“אצל אבא הכל מאוד מנוהל, ואמא היא הפוכה. אין שם שום חיבור. היא היתה בחיי לילה, והוא נגרר לשם. מועדוני לילה ובכלל חיי לילה לא היו הקטע שלו. היא אוהבת קולנוע, ואני לא יודע אם הוא ראה שלושה סרטים כל החיים. החיבור הזה היה פסיכי. אפשר לומר על רוב הזוגות שהם לא דומים, אבל פה היה פער קיצוני מאוד. הם היו זוג מוביל, ומספר הסיפורים עליהם הוא אין סופי. לפעמים אני חושב על למי נולדתי ומסתכל אחורה, וזה כמו סרט. לא נעים לי להגיד לפעמים לאנשים מיהם הורי. עם אמא הייתי בכל מקום אפשרי, עם כל סלבריטי אפשרי, והכרתי את כולם ברמה אישית, ומהצד של אבא היה כל הקטע של הספורט.

“לא ראיתי אותו משחק אבל עשיתי איתו מלא פעילויות ספורט לאורך השנים. לאחר שפרש הוא אימן טניס, ושיחקתי אצלו במשך שנים. אבא פתח במכבי הר הכרמל חוג כדורסל שם שיחקנו פעמיים בשבוע עם שוקי שוורץ, משה ביטר, איקסי בוכבינדר, אודי אנג’ל, רן אייזיק ועוד רבים טובים. החוג הזה היה פעיל במשך 25 שנה. ואם נראה לך שהיסודות שלו בכדורסל היו יותר טובים מאשר בכדורגל, אז לא. היו לו הקפצה עקומה וזריקה מוזרה, אבל היכולות הפיזיות והרעב לספורט ניצחו. מי בכלל הצליח להוציא לו כדור מהיד. הוא היה דוחף את הכדור קדימה ועוקף אותך בריצה. אין דבר כזה בכדורסל, ככה משחקים כדורגל. לא היו לו יסודות אבל הוא הכי רצה, רב עם כולם במגרש, בלגן. ואחרי האימון היינו עולים למילק בר צביקה, ככה 20 שנה, אבטיח עם גבינה ובירה, יושבים עד 2:00 בלילה. מבחינת שעות יש לי מיליוני שעות איתו והמון בילויים משותפים. זה הצד הטוב של הסיפור הזה.

“בגלל ההורים יש לי חיבור להרבה מאוד מפורסמים, ופתאום הבנתי איזו עוצמה יש למשפחה הזו. זה פתח לי המון דלתות, הייתי ממש בר מזל, וזה נתן לי קרש קפיצה שמעט מאוד אנשים קיבלו. לעומת זאת, בהרבה מאוד דברים הלכתי הפוך מהם כי ראיתי שהם לא ניהלו שום דבר עד הסוף בשום היבט. משפחה מוזרה מאוד, אבל מזמן סלחתי ושחררתי. פעם ענבר רצתה שאלך לטיפול פסיכולוגי. הגעתי למישהו בשדרות רוטשילד בתל אביב, ובפעם החמישית הוא חיכה לי מחוץ לדלת ואמר לי לא לבוא יותר. הוא פיטר אותי ואמר לי שאני כל כך משוכלל בהדחקה כי קברתי הכל ואני איש מאושר, אז לא צריך לפתוח בכל מחיר. אין בי טינה וכעס כלפי אף אחד מהם. אני יכול להעריך את המצב ולנתח לאחור, אבל אין לי עניין. אבא היה אבא משקיע מאוד. מגיל שנתיים-שלוש אני זוכר את שנינו הולכים במשך שעות ביערות של דניה וחוזרים ספוגים מזיעה. אמא היתה בוכה ‘למה אתה לוקח אותו ברגל?’, אבל זה היה הקטע שלנו. שעות על שעות, ימים על ימים. יש לי המון זמן איתו, וכמובן שגם עם אמא שאני מחובר אליה במשך כל חיי. אז מצד אחד יש לי מיליון חוויות וחיבור נהדר אליו כי זה לא אבא שהיה שם באופן חלקי אלא אבא נוכח עם טונות של שעות וחוויות, ומצד שני, כשהיתה לי ילדות של בית משוגעים הוא היה הסלע היציב. היה אכפת לו מאוד שאלך לבית הספר. זה לא הצליח לו אבל הוא רצה שאלמד והשקיע במורים פרטיים. באופן מוזר, דווקא בחינוך המסורתי הוא היה שם. הוא לא נתן דוגמה אישית טובה, אבל במעשים הוא היה שם. אמא הרי בכלל לא קפדנית, והוא היה יותר אכפתי ויותר קפדן, אבל זה לא עזר. הייתי כבר עקום לגמרי, אבל הוא ניסה. כשהייתי בן 7 הורי התגרשו, ואמא העבירה אותי לתל אביב כשהייתי בן 8. אבא היה מגיע די הרבה וזה לא היה קל אז מבחינת תחבורה.

“אף פעם לא היו לי איתו שיחות על העבר או על אמא. גם כשהם התגרשו ואמא היתה טעונה מאוד, שמעתי ממנה המון דברים, ואבא אף פעם לא הגיב. הוא לא אמר עליה אפילו משפט שלילי אחד. אני זוכר לו את זה מעולה. כששאלתי הוא היה אומר לי ‘אמא שלך נהדרת. היא עשתה בשבילך כל מה שהיא יכולה, אז תעריך אותה, תכבד אותה ותאהב אותה’. לא שמעתי ממנו בחיים מילה רעה. כל הגרסאות שאני יכול לתת לך זה רק מהפה של אמא, ושם זה צבעוני מאוד, משודרג מאוד, וצריך מסננת עבה מאוד”.

 

דני (שמילו) וציפי רום ביום חתונתם. "פתאום הבנתי איזו עוצמה יש למשפחה הזו" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

דני (שמילו) וציפי רום ביום חתונתם. "פתאום הבנתי איזו עוצמה יש למשפחה הזו" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

 

75 שנים מלאות בעשייה

כאיש יחסי ציבור שרוב לקוחותיו הם מענפי התיירות ומסעדנות מצא עצמו ברק ללא תעסוקה כשהחל משבר הקורונה. כשחשב על איך להעביר את הזמן ומה יעשה לו טוב, הוא החליט לחזור לכתוב על ספורט. במקום בכלי תקשורת מסורתי הוא הפעיל את עמוד הפייסבוק האישי שלו, שם פרסם סיפורים על הספורט הישראלי מנקודת מבט אישית, סיפורים שנודעו לו ממקור ראשון, רובם כאלו שמעולם לא פורסמו.

“קיבלתי המון תגובות מאנשים לא הפסיקו להגיד לי להוציא ספר. סיימתי את הספר ‘חיפה נגד שאר העולם’ עם פרק על אבא. אין בספר הזה שום דבר שאת כבר יודעת על הדמויות החיפאיות. זה לא עוד גול או עוד משחק אליפות, ממש לא. הבאתי את כל הדברים הכי אותנטיים שלי, אלו הם סיפורים שהכרתי וגם כאלו שלא, והכל דרך הראייה המיוחדת שלי, הצבעוניות שלי והקשרים שלי. הדברים שכתבתי, כולל על אבא, הם ניתוח פסיכולוגי עמוק שלי, כולל הביקורת והשיפוטיות על הטיפוסים האלה. הבאתי את חיפה של פעם, כולל הנופים שלה, השכונות והמקומות. כשהציעו לי לכתוב על אנשים שלא הכרתי טוב סירבתי, כולל שמות גדולים. אם לא בא לי על זה ואם לא הרגשתי את זה, לא כתבתי. חיפאים שקוראים את הספר נהנים מאוד. בגל השני של הקורונה כתבתי ספר נוסף על שאר הארץ וקראתי לו ‘הסיפורים הגדולים של הקבוצות הקטנות’. עלו לי המון סיפורים ותמונות שלא זכרתי במהלך השנים, ופתאום ראיתי הכל מול העיניים, כאילו עשיתי לעצמי טיפול. זאת היתה חצי שנה שבה מדיכאון מוחלט התרגשתי לקום כל בוקר. מילאתי לעצמי את היום בכתיבה, שמונה שעות ביום. יש בספר המון ביקורת חברתית, כאב, נוסטלגיה וגעגוע לחיפה של פעם, לדברים שלא יחזרו.

“כשהתחלתי לכתוב את הספרים זה היה כמו טיפול פסיכולוגי. עד אז לא חשבתי הרבה על העבר, ופתאום עברתי את ה־50. הגיל הורג אותי, לקחתי קשה מאוד את האובר פיפטי. זה פירק אותי לגמרי, ואולי זה קשור להזדקנות של ההורים. קשה לי מאוד להשלים עם זה. הזקנה של ההורים היא קשה לי, אני מפורק מזה. בגלל מי שהם היו ובגלל המוניטין, הפער הזה קשה לי. קיוויתי ששניהם יזדקנו אחרת. בשביל אמא קיוויתי שהיא תהיה בזוגיות כי בדידות של 30 שנה נראית לי יותר מדי, ועבור אבא זה מגוחך להזדקן כך. זה לא קשור אליו בכלל. הוא היה כזה גיבור, כזה ענק ועכשיו לכל פעולה הוא צריך עזרה.

“בהתחלה לא מצאתי את הכוח לכתוב על אבא, פחדתי שאולי זה לא ייצא טוב. ואז, יום אחד – זה היה בשבת בבוקר – החלטתי שאני כן כותב. זה לקח לי שלוש וחצי שעות, ולא שיניתי שם אות. ככה זה ירד לדפוס. אמרתי לעורכת שתעשה מה שהיא רוצה בספר, אבל בפרק הזה שלא תיגע גם אם יש טעות כתיב. זה יצא לי מהלב בכזאת עוצמה, שאמרתי שאני לא משנה כלום. ולא כתבתי כמעט כלום על הקריירה שלו בכדורגל, אלא על איזה אדם הוא היה.

“אבא לא הסכים להשתתף באף אירוע הוקרה, חלוקת גביעים וארוחות ערב. זה לא עניין אותו בכלל. ביום הולדת 70 עשו לו אירוע גדול במרכז הקונגרסים, שאף אחד מהמשפחה לא היה מעורב בו. מוטי לובצקי, שהיה שחקן מכבי חיפה, ארגן הכל לבד. כל גדולי הספורט היו שם, כ־600 אנשים. אבא היה נבוך, ישב על הבמה ולא נראה בשיאו. הוא זרק הערות ציניות על כולם, אבל מי שהכיר אותו ראה שהוא מוחמא. הוותיקים של מכבי דואגים לו. עם יענקל’ה שחר אין שום קשר, אף פעם לא היה. אני חושב שהם נפגשו מעט מאוד פעמים, והתמונה המשותפת שלהם היא מאירוע של 100 שנים למכבי חיפה שנערך בסינמה סיטי. הקרינו שם סרט שאבא היה בין המרואיינים בו. גם לאירוע הזה הוא לא רצה ללכת, אבל לאה אשתו לחצה. לדעתי זו אחת מהפעמים היחידות שהיה משהו בינו לבין שחר.

“הבנתי את הראש שלו כשהוא אמר ‘היה, נהנינו, בואו נתקדם’. המון פעמים פונים אלי לגבי הענקת פרסים בשמו, כל מיני הוקרות, אבל אני לא משתף פעולה. אפילו כשמכבי עשו לו טקס לפני שנתיים והעלו אותו על כר הדשא לפני משחק, לא לקחתי חלק בזה. ישבתי ביציע ולא התערבתי. הבת שלי עלתה איתו ביחד עם הבן של אחותי אור. זה היה TOO LATE מבחינתי. אותו דבר עם שלט הלד שעיריית חיפה הציבה באיצטדיון במשחק מול בית”ר ירושלים – אני מודה מאוד לעירייה, אבל מהבחינה האישית זה לא היה חשוב לי בכלל. מי שדחף את כל הסיפור הזה הוא אריה ברזילי, יו”ר קבוצת הוותיקים. הוא ביקש ממני לעזור, ואני נשבע לך שעשיתי את זה רק בשבילו. לכן הפעלתי את כל מי שאני מכיר. סימסתי ל־100 איש. כל מי שכתוב ליד השם שלו ‘חיפה’ באייפון שלי קיבל הודעה. אני לא הייתי יוזם את זה בחיים כי לי זה בכלל לא חשוב, ואבא כבר לא יכול להעריך.

“היו לנו המון שיחות עד לפני חמש שנים, אז החלה ההידרדרות. חשבתי שזה פרקינסון כי הוא טיפה רעד, והאבחנה הרפואית קבעה שזו דמנציה. עד לפני שנתיים הוא עוד היה מתקשר, בכל פעם קצת פחות, ואז התחילו בעיות עם כלי הדם ברגליים. הרבה מחקרים אומרים שזה מהכדורגל, מהנגיחות. הוא שחקן שהיה הרבה באוויר ושיחק המון עם הראש. בקיצור, מצבו התחיל להידרדר, ולפני שנתיים זה הגיע לרמה קיצונית. אני לא יכול להישבע לך ב־100 אחוז שהוא מזהה, אולי בגלל שאני רוצה להאמין שכן. אני חושב שבמשך רוב הזמן הוא לא יודע איפה הוא נמצא. לאה מטפלת בו בבית, יש לה עזרה.

“אנחנו לא בעד שיבואו לבקר אותו. אנחנו מקבלים מאות שיחות טלפון בשבוע משחקני עבר שלא שמעתי עליהם ומכאלה שכן וגם מאוהדים שמפוזרים בכל העולם. המון אנשים רוצים לטוס לכאן במיוחד, ופתאום אני מבין מי הוא היה בשבילם ולא נעים לי. מישהו התקשר מאוסטרליה, רצה לבוא להיות לידו כמה ימים ולחזור אחרי שבוע הביתה, ואמרתי לו ‘עזוב, לא כדאי לך, תזכור את אבא כמו שהיה’. כולנו מרוסקים כי קשה מאוד לראות את זה. לראות כזה בריון, גוף כזה אתלטי, ואת הפער הזה בין הגוף לראש, זה נורא קשה. הוא אמנם נראה טוב – כתפיים רחבות, שרירים – תמיד היה לו גוף יוצא דופן. אם תראי אותו לא תאמיני. זה נראה כאילו בכל שנייה הוא הולך להגיד לי ‘יאללה, שטויות’, ואז לקום ולהתחבר, אבל זה לא יקרה יותר. לדעתי זה השלב האחרון של הדמנציה, המצב הכי קשה. כשאני חוזר מחיפה אני מפורק לגמרי. לוקח לי יום שלם לצאת מזה. לפעמים אני לא יוצא מזה בכלל, זה תמיד בראש. ענבר חזרה מביקור אצלו לפני שבועיים ובכתה במשך יום שלם. אי אפשר להאמין שאבא שלי ככה, זה לא נתפש. אתה רואה ולא מאמין.

“למזלו, היו לו 75 שנים מלאות בעשייה. הוא עשה הרבה דברים שהוא אהב, הוא עשה הרבה דברים ראשון. הוא שיחק כדורגל באוסטרליה במשך חצי שנה כשעוד לא היתה אפשרות כזאת, וחרש לבד את אמריקה מחוף לחוף במשך חצי שנה כשהייתי ילד קטן. מי בכלל נסע אז לארצות הברית? הוא לקח חופש ונסע. ככה הוא היה כל הזמן, ואף אחד לא ידע מהי תוכנית העבודה. הוא לא היה פרחח ברמה של וולגריות. הוא לא צעק, לא קילל, לא היה אלים, לא השתמש בסמים ולא שתה אלכוהול חוץ מבירה. לא ראיתי אותו בחיים שותה וויסקי או וודקה. הוא היה בראש אחר – הכל הפוך מהרגיל ובשקט, בשביל עצמו, לא בשביל להשתגע. והיו המון דברים מצחיקים, המון. הוא אימן בבריכת מכבי, ואני לא צריך לספר על העלייה של רחוב הביכורים למרכז הכרמל. כשנשים היו באות ללמוד טניס, אחרי השיעור הן היו אומרות לו ‘שמילו, אפשר להגיע איתך למרכז?’. הוא היה עונה שכן, וכל 100 מטר היה ניגש למכונית, משחק אתה מוציא מפתח מהכיס וממשיך ללכת. כשהן התנשפו ושאלו איפה האוטו שלו, הוא היה עונה ‘אני אמרתי שיש לי אוטו? שאלת אם אפשר להגיע לכרמל, ואמרתי כן’. היו לו כל מיני דברים כאלה. מי מדבר ככה, מי אומר כאלה דברים לנשים? הוא היה נורא מצחיק”.

* דניאל שמולביץ עלה לבוגרים של מכבי חיפה בשנת 1957, כשהיה בן פחות מ–17, ופרש מיד לאחר מקסיקו 70'. שנה מאוחר יותר הוא חזר כדי להבקיע שני שערים נגד בית"ר ירושלים בחצי גמר הגביע ולהשוות את התוצאה ל–3:3 בהארכה, ללא שום אימון. לאחר אותו משחק הוא שוב פרש, ובעונת 1973-1972 חזר כדי לעזור למכבי חיפה להינצל מירידה לליגה השנייה, ואז פרש סופית. הוא כבש 98 שערים – שני רק לזאהי ארמלי, מלך השערים של כל הזמנים.

 

דני (שמילו) רום במדי הייצוג של נבחרת ישראל. "מוטל'ה שפיגלר סיפר לי שהמאמן בכלל לא רצה את אבא" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

דני (שמילו) רום במדי הייצוג של נבחרת ישראל. "מוטל'ה שפיגלר סיפר לי שהמאמן בכלל לא רצה את אבא" (צילום מתוך האלבום המשפחתי)

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

4 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ברק. בקשר לשחר אל תתפלא כלל ! מה לשחר ולמכבי חיפה של פעם ? הוא הגיע למטרה עיסקית ותו לא ! הרס כל חלקה טובה זה עשרות בשנים בקשר להזדהות עם שחקני בית ולא פלא שלא מעוניין להכיר ולהזדהות בעברה. מי שכן ראוי להערכה כפי שציינת זה אריה ברזילי ששוקד חדשות לבקרים לנזכיר למי ששכח וללמד את מי שטרם חווה את הפאר וההדר שהיה ונשארו רק הזכרונות. לצערי זכיתי למעט מאוד דקות לצפות בביצועיו של אביך אך השלמתי את החסר במה שסיפרו לי מקורבים שכן זכו בכבוד.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אני בעד ברק ,לא הכל צריך להבין, לנתח ,לבקר ולתחקר שמילו היה אגדה בחיפה ומסתבר שגם בארץ כולה וכזה ישאר ואגדות נוטות להתגלגל מפה לאוזן ולהוסיף צבע וחן שיש לו בשפע ממילא. כתבה מעולה כרגיל חגית את העיניים והאוזניים שלנו כן גם הלב. ניצה שאול

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר