שנת הלימודים תשפ"ב עלולה די מהר להפוך לאבודה, כשתי קודמותיה. זאת, אם הילדים ובני הנוער, במיוחד אלה שאינם מחוסנים, לא יקפידו על נוהלי הזהירות המתבקשים לעת הזאת, יידבקו במפגשים עם ילדים אחרים ויגיעו לבתי הספר בלי לדעת כלל שהם חולים. בנקודה הזאת היינו בשנה שעברה ובזאת שקדמה לה, ובשתיהן הפכו בתי הספר למדגרות קורונה, אשר שלחו לעתים כיתות שלמות לבידוד בבית.
אני לא מורה ולא מחנך. אין לי כל כוונות לייעץ לשרת החינוך, למנהלי המחוזות ולמנהלי בתי הספר איך להעביר את החודשים הקרובים בנעימים ובבטחה, בלי בידודים חוזרים ונשנים ובלי לימודים מרחוק. אני לא יודע איך אפשר למנוע מסרבני חיסונים וסרבני בדיקות לשלוח בכל זאת את ילדיהם החולים לבתי הספר ולפתוח בכך בשרשרת הדבקות בלתי נגמרת. אני מאמין בסולידריות חברתית, לאו דווקא מפני שאני איזה אידיאליסט גדול אלא כיוון שבלי סולידריות חברתית – אין חברה כלל. פשוטו כמשמעו.
אם איננו מתחשבים בצורכיהם של כלל הפרטים בחברה ובערך הכה-קשה למדידה אך כה חיוני להישרדותה של חברה, והוא "טובת הכלל", אין כל טעם בקיומנו כחברה וכמדינה. במיוחד בדמוקרטיה, שבה הערך הקדוש ביותר הוא זכויות הפרט וחירותו, דווקא שם יש לטפח את הסולידריות החברתית ואת ההבנה המהותית, כי בלי שמירה על גופם, שלומם ובריאותם של כל התושבים – אין כל ערך לזכויות הבסיס של עצמנו. התחסנות מפני מגיפה עולמית היא, נכון להיום, הדרך הבטוחה ביותר לצמצם את ממדיה ואת התפשטותה. כך מורים המספרים בכל מקום שבו הם נמדדים.
מי שאינו מבין זאת או מתעלם מכך הוא למעשה אנרכיסט, אף אם אינו מתכוון ואינו מודע לכך.
כאמור, אינני מורה ולא מחנך, ואין לי יומרות להטיף למורים או למנהלים כיצד ללמד וכיצד להעביר בבטחה את שנת הלימודים הקרובה. אבל לו היה הדבר תלוי בי, הייתי מנצל את המגפה ואת הגבלותיה כדי לשנות מן היסוד, לא רק את האופנים הטכנולוגיים והטכניים שבהם התלמידים לומדים, אלא את ההדגשים התוכניים והמהותיים עצמם.
פחות חדרי לימוד, לוח, שולחנות, ילקוטים, ספרים ומחברות. יותר טבע, סלעים, עצים, כרי דשא, שמיים, ציפורים וים. פחות מקצועות ליב"ה קלאסיים כמו מתמטיקה, תנ"ך, פיזיקה ואנגלית. יותר תחומים הלקוחים מן החיים שסביבנו כמו חינוך לעירוניות, קיומיות וסביבה, טבע עירוני, מדעי ים, ביולוגיה ואקלים.
אנחנו חיים בעיר מיוחדת, אבל ילדינו אינם מכירים אותה. ספק אם אנחנו מכירים. לימודים עיוניים בין ארבעה קירות, לוח, מחברות, ספרים וכלי כתיבה ואפילו מחשב – זהו החינוך של האתמול. החלוקה לבתי ספר ממלכתיים, לפי מוצא ושפה, מייצרת בידול ורתיעה. ניכור במקום הכלה, חשדנות במקום סובלנות.
רוצים להישאר מעודכנים?
חשוב לדעת מתמטיקה, היסטוריה, לשון ומדעים, אבל אם פעם בתי ספר התחרו ביניהם בהישגיות לימודית ובשיעור מסיימי הבגרות בהצלחה, המגמות הפדגוגיות, דומני, השתנו כיום. הישגים בלימודים איבדו מחשיבותם וממרכזיותם. לאינטרנט ולמהפכת המידע, מן הסתם, חלק חשוב בכך, אך גם לתמורות שחלו בחברה העולמית ובתוכה הישראלית: יותר ויותר בני אדם מחפשים שיטות חינוכיות שונות, עצמאיות, כאלה ששמות דגש על טיפוח יצירתיות, מחשבה חופשית, קיומיות והרמוניה. יותר ויותר הורים מרגישים שילדיהם אינם מקבלים בבתי הספר הממלכתיים הרגילים את הערכים שאותם הם רוצים להנחיל לילדיהם.
הם עדיין במיעוט אבל שיעורם הולך ועולה וימשיך לגדול בכל שנה. אי אפשר ואין גם טעם להיאבק בתופעה. היא מבורכת. היא מאפשרת למערכת החינוך השמרנית להתנער מכלליה הנוקשים ולאמץ שינויים מהותיים בעצמה.
את הגבלות הקורונה צריך לדעתי לנצל, כדי לצאת לחלוטין מבית הספר: לשבת בחוץ, בשדה או בחורש, לנשום את הטבע, להריח את האדמה, לדבר על הטבע, על הארץ, על המדינה ועל החברה. להתפלמס, להתווכח, לעורר מחשבה, דמיון ושיח פורה.
ואז לקום ולהסתובב בעיר: ברחובות, בסמטאות, בין הכיכרות והצמתים. לחוש את העירוניות, להבין מהי עיר, מהו רחוב, מהו ספסל ציבורי, פנס ומשאית זבל. להכיר את הרוכלים, את הולכי הרגל, את נהגי האוטובוס. לראות בתים ישנים ולדבר על אדריכלות ועל ערכיה, על שימור ועל חשיבותו.
ללמוד להיות בני אדם ואזרחים וחיפאים. זה חשוב הרבה יותר מלהשיג 98 במבחן בתנ"ך או בפיזיקה.
