"מלחמות כבר לא קורות בחורף", שרה, אי שם בשנות השמונים, הזמרת סי היימן. זה לא היה שיר על מלחמות ולא על חורף, אלא על מערכת יחסים בין אישה לגבר מאצ'ו, שמתרברב בכוחו ובעוצמתו אך הוא ככל הנראה חסר רגישות ויכולת הבנה.
מלחמות, כך למדנו בשבוע החולף, קורות, למרבה הצער, גם בחורף. גנרל חורף, כזכור, הכניע את החיילים הנאצים בניסיונם לכבוש את מוסקבה ולהכריע את מלחמת העולם השנייה, אבל שלג, כפור ומזג אוויר סוער באופן כללי לא יכניעו חיילים רוסים. ומתברר שגם דעת קהל לא.
אפשר לשלוח צבאות אדירים אל המערכה. אפשר לכבוש שטחים. אפשר להרוג אלפים או רבבות מחיילי האויב, אפשר לחסל מנהיגים ולהפיל משטרים. גם לשעבד אוכלוסייה אפשר, אם רוצים. אלימות יכולה לעשות את כל זה. מלחמות יכולות לעשות את כל זה.
צבאות יכולים לכבוש אדמות אבל לעולם לא ידכאו את הרוח. מי כמונו יודע זאת. רוח החירות ורוח הלאומיות המפעמות בעם לעולם לא ישככו ולעולם לא יחלפו רק כיוון שצבא זר פולש לאדמתך וכובש אותה. להפך. הן רק מתחזקות. הדיווחים הרבים על גיוס המוני של אזרחי אוקראינה הגברים, מגיל 18 עד גיל 60, מלמד על כך. זו אמנם הוראה מלמעלה, מהממשלה, אבל התורים הארוכים, השקטים, של גברים הממתינים לגיוס ולהצבה, מלמדים שזה נעשה מרצון לא פחות ואולי יותר מאשר כפוי.
הדיווחים המרובים על ה"הפתעות" שמכינים התושבים לחיילים הרוסים – בקבוקי מולוטוב מאולתרים, נשקים מוטמנים, צלפים בחלונות ועל הגגות – כל אלה מעידים על רוח הקרב ושותפות הגורל המפעמות בקרב תושבי אוקראינה. הם אולי יפסידו בסופו של דבר לצבא מקצועי אדיר בגודלו ומיומן, אבל אין להם שום כוונה לשבת בחיבוק ידיים במקלטים אטומים ולהמתין ליומם.
מלחמות, כך ראינו השבוע, קורות בטוויטר וברשתות החברתיות. אם פעם היינו צריכים להמתין לדיווחים מהכתבים בשטח, לצילומים של צלמי עיתונות הנמצאים בזירות הקרב, לעדכונים ממשלתיים או צבאיים מטעם הכוחות הלוחמים או לעדכונים של ארגוני סיוע – היום כל זה נראה מיותר, או לכל הפחות שולי.
מרגע שהחלו הקרבות, ואף עוד קודם, החלו הרשתות החברתיות להתמלא בצילומים, קולות, מראות ועדכונים שוטפים מן הנעשה בשטח. אבל לא כתבים שנשלחו אל אוקראינה מטעם גופי תקשורת שונים נותנים את הטון בדיווחיהם אלא התושבים עצמם. הם מנצלים את חשבונות הפייסבוק, הטוויטר, הטיקטוק ושאר הרשתות החברתיות שלהם כדי להעלות עדכונים ללא הרף. לא מעט בזכותם, למעשה, אנחנו יכולים לדעת מה מתרחש באמת בזירות השונות. כיוון שאין להאמין לדיווחים הרוסיים הרשמיים ולערוצי החדשות הרוסיים, וכיוון שגם הממשל האוקראיני מוציא את הודעותיו לאחר שעברו "עידון" או התאמה לדעת הקהל, קשה לדעת מה מצב הדברים כפי שהוא באמת. לכן, דיווחי האזרחים מהשטח חשובים כל-כך.
אבל הרשתות החברתיות עושות הרבה יותר מכך. הן לא רק מעבירות את מראות המלחמה ואת קולותיה אלא הן מקבעות תודעה ומשפיעות על דעת הקהל. למתבונן מן הצד זהו מחזה מפעים ומרתק. מרגע שהחלה המערכה וכלי השריון הרוסי הראשון חצה את הגבול לאוקראינה, התקבעה דעת הקהל העולמית באופן גורף ומוחלט. בתוך רגעים התמלאו החשבונות הפרטיים של אזרחי העולם ברשתות החברתיות בדגלי אוקראינה; ממשלות העולם – כולן כישות אחת – הביעו סולידריות עם העם האוקראיני ונגד התוקפנות הרוסית; בנייני ציבור בכל רחבי העולם נצבעו בתכול וצהוב ועוד. לצד הסנקציות הכבדות הרשמיות כלפי רוסיה שעליהן הכריזו השלטונות ברחבי העולם, יזמו גופים פרטיים, ארגונים ומוסדות מדיניות דומה של סנקציות, חרמות וחסמים כלפי גופים רוסיים דומים.
רוצים להישאר מעודכנים?
מועדוני ספורט רוסיים הוצאו מהליגות; השמיים נסגרו בפני חברות תעופה רוסיות; נמלי העולם מסרבים לקלוט אניות רוסיות; בנקים סגרו את שעריהם; חברות מזון ורשתות קמעונאיות הפסיקו לספק סחורה.
מעולם לא היה מצב שכזה. זהו סחף עולמי בדעת הקהל שמתרחש בתוך פחות משבוע ומשנה לחלוטין את העולם שאנו מכירים.
ואולי משהו טוב ייצא בכל זאת מהמלחמה הזאת. ראש הממשלה הבריטי כבר הכריז שבעקבות משבר האנרגיה הצפוי בשל הסנקציות על רוסיה, תזרז בריטניה את המעבר לאנרגיה נקייה כדי שלא להיות תלויים בנפט הרוסי.
אולי גם כאן יפיקו את הלקח המתבקש ויזרזו את פינוי בזן ומעבר לדלקים ירוקים.
