נו, אז על מה נדבר? יש בכלל משהו שיכול לעורר עניין ברמה המוניציפלית בימים כאלו? יש טעם לדון בפינוי זבל ובחזירים שמבלים ברחובות בזמן שהכל מסביבנו, אשכרה, ליטרלי, קורס?
כמה שבועות לפני יום העצמאות וחמישה ימים לפני שנשב לשולחן הסדר, נדמה כאילו לאף אחד אין חשק לחגוג, כי באמת שאין מה לחגוג. מפלס החרדה הפוליטי הוא עצום, פשוט עצום. בימים כתיקונם הייתי מבטל בבוז את כל רואי השחורות ומבשרי הנבואות הקודרות מכיוון שבדרך כלל פסימיות מוגזמת היא נטולת בסיס ואף טיפשית. אבל לפעמים המציאות מתיישרת גם עם אלו, ואלו אינם, בשום צורה ודרך, ימים כתיקונם.
לא אנסה לשחק אותה כאן אובייקטיבי, ברור מה אני חושב. אין כאן שאלה מבחינתי על איזה צד מוטלת האחריות. מי שהולך לישון עם כהניסטים בתפקידי מפתח, קם בבוקר עם מיליציות אזרחיות של פורעי לה פמיליה שצדים "שמאלנים בוגדים".
אבל מה שאני חושב לא באמת משנה, וגם לא אטיף מוסר לאיש על בחירותיו ועל העדפותיו. לא כי אני מנסה לשבת על הגדר ולנעום לכולם, אלא כי אין בזה שום טעם וזה לא ישפר את המצב בשום דרך. מקסימום ירחיב קצת את שורת הקללות בתגובות לטור במדיות השונות, ואגרסיות זה כרגע הדבר האחרון שחסר לנו.
אני רואה מול עיניי תהליכים מעוררי חלחלה, מארג החברה הישראלית נפרם, הנס הקרוי מדינת ישראל תלוי על בלימה. אנחנו ניצבים היום במרחק קטן מאוד מתהום שהיציאה ממנה תהיה בגדר נס גדול לא פחות מנס הקמתו ותקומתו של העם היהודי.
רוצים להישאר מעודכנים?
ובכל זאת, מתוך האפלה, עולות להן כמה נקודות אור. ראשית, ההפגנות העיקשות אולי אינן נעימות, אבל הן מצביעות על אהבה עזה למדינה, משני הצדדים. דגל הלאום חזר חזק מאוד לאופנה, ובסופו של דבר בשמו ולמענו חייבת להימצא דרך הזהב.
בנוסף, הניסיון לפשרה שמתגבש בבית הנשיא הוא צעד חשוב מאין כמוהו, וטוב ששני הצדדים הושיטו יד, גם אם נתעלם לרגע מרעשי הרקע הלא מאוד חלשים שהתלוו להושטת היד הזו. כל הסקרים והמגמות מראים בבירור שלמרות הקולות המקטבים והקיצוניים, רובו המוחלט של העם תומך בפשרה, בדרך מתונה ובחזרה לשפיות.
אין לי אשליות בנוגע לסיכויי ההצלחה של המשא ומתן, ברור לי שהם מועטים. לשני הצדדים ברור מול מי הם עומדים (או בשם מי הם יושבים). גם תומכיו הגדולים ביותר לא יוכלו להכחיש שלצד מעלותיו, מידת אמינותו של האיש שכרגע אוחז בהגה מדינת ישראל איננה מהגדולות שנראו בארצנו. ועדיין, עצם הושטת היד והנכונות והרצון של רוב העם לראות רפורמה, אבל כזו שנהגית בכבוד ולשם הממלכה ולא לשם המלך, הם מעודדים מאוד בעיניי.
אנחנו צפויים לעוד ימים קשים רבים, אין לי ספק בזה, אבל אני מקווה בכל מאודי שבסוף המנהרה הזו יש אור, ואני עדיין מאמין שלמרות הקשיים והמכאובים נשרוד את המשבר הזה ונצא ממנו מחוזקים יותר, מתונים יותר ושפויים יותר. לשוב ולהיות עם חופשי בארצנו, זה כל מה שהתפללנו אליו במשך 2000 שנת גלות, זה כל מה שרצינו אי פעם. בחייאת, בואו לא נדפוק את זה שוב.
