לא באמת חסרות לנו כותרות מדאיגות ומזעזעות במדינתנו, אבל כותרת אחת, פוערת עיניים וקורעת לב, בלטה במיוחד בשבוע האחרון – הידיעה על מקרה הרצח וההתאבדות של אשה ובנה התינוק בחיפה. אין הורה אחד שיכול להביט בשלוות נפש בידיעה כזו, הדעת איננה תופסת איך ניתן בכלל לחולל זוועה שכזו.
וזהו, האמת, הוא שורש כל העניין. הדעת אכן איננה תופסת, ולא יכולה לתפוס, מקרה שבו קירות הנפש קורסים וגבולות ההיגיון נפרצים לחלוטין. אין דרך שבה נוכל להבין, במיוחד הגברים שבינינו, דיכאון לאחר לידה. זוהי תופעה קשה מאוד שלא מדוברת מספיק ביחס לשכיחותה. אמנם ברוב המקרים הדיכאון חולף לאחר כמה שבועות, אבל, כפי שנוכחנו לדעת, יש גם מקרים שהוא נשאר ופשוט מחרב כל חלקה טובה בנפשה של היולדת. לצערי, הייתי עד למקרה דיכאון לאחר לידה שלא טופל כראוי. התוצאות היו הרות אסון עם השלכות לדורות קדימה, גם אם לא טרגיות כמו במקרה הזה.
ברור לחלוטין שגם אם לא נודה בכך, כולנו מגיעים למקרה כזה עם מלוא החופן שיפוטיות. איך היא לא אמרה דבר? איפה היה האב בסיפור הזה? למה לא טיפלה בעצמה? למה היא לא חשבה על טובת הילד?
רוצים להישאר מעודכנים?
התשובה היא פשוטה – היא לא חשבה. זו לא פעולה שמגיעה ממחשבה אלא מהוריקן פנימי של נפש משוסעת שהגיעה אל סוף דרכה באפיסת כוחות. חלילה לי מלהצדיק מעשה נוראי וחסר אנושיות כל כך. מדובר בפשע מתועב שאין לו שום תירוץ וצידוק. אבל אני מבין שיש מכלול נסיבות שבו התרחשה הזוועה הזו, ושאין להתעלם מהן.
השלכה רציונלית וניסיון שיפוט בכלים רציונליים על מצב שהוא הכל מלבד רציונלי היא חסרת תוחלת. מחשבות של "מה היה קורה אם" ו"מה היה ניתן לעשות" מגרדות בפצע של חוסר אונים בלי יכולת לשנות דבר ממה שקרה.
אבל בכל זאת, יש מה לעשות, גם אם לא למנוע במאת האחוזים. יש מוקדי בריאות נפש וארגוני סיוע המוכוונים לתכלית זו ממש, וחובה עלינו להנגיש כמה שיותר מהם ולתמוך בהם בכל דרך אפשרית. אלו מספרים ואפשרויות שיש להציג בפני כל יולדת, כי זה באמת יכול לקרות לכל אחת. ללא הבדל דת, גזע ומעמד.
ובעיקר, אנחנו צריכים לעקר ולירוק מקרבנו את הסטיגמה ואת הבושה שנדבקות להפרעות נפשיות, גם כיום. כמו שראינו, לעתים הבושה הורגת.
