המין האנושי הוא דחייני מטבעו. אין דבר שאנחנו אוהבים יותר מאשר להעביר את ההכרעה בעניינים הרי גורל למישהו אחר. זה בולט במיוחד בכל הנוגע לאופן הטיפול שלנו במשבר האקלים ובהתחממות הגלובלית. אז מה אם כבר קיימות טכנולוגיות מוכחות לאנרגיה חלופית ולא מזהמת? מה אומרים המדענים, שיש לנו 12 שנים עד שנגיע לקטסטרופה בלתי הפיכה? יאללה בלגן, בואו נמשיך להזרים דלק ולבעול בכוח את אמא אדמה, עלא באב אללה.
אבל מתחת לשטיח, בסופו של דבר, יש מקום מוגבל. הלכלוך שאנחנו מזרימים לשם מצטבר, הופך לתלולית, אחר כך לגבעה ובסוף להר, כזה שאי אפשר כבר לפספס.
הקיץ הזה, שנחווה על ידי כגיהנום עלי אדמות, הוא מלוא הדשבורד של נורות אזהרה מהבהבות. אנחנו באמת בנקודת קיצון, נקודת מפנה, והמשך ההתעלמות מהבעיה – כמו כל בעיה – רק יחמיר אותה באופן אקספוננציאלי. אנחנו כובשים יעדי טמפרטורה באופנים מדאיגים והרבה לפני הדדליינים שהציבו מדענים, קרחונים מתרסקים לים ואנחנו אומרים שירה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בתכלס, עד כמה באמת אפשר להאשים אותנו, האזרחים הקטנים? הרי אנחנו אוגרים שמתרוצצים ללא הרף על גלגל החיים, רוכבים מוקדם אל המירוצים היומיים, כמאמר השיר של TEARS FOR FEARS. אנחנו חושקים שיניים כדי להגיע לתשלום המשכנתה הבא בשלום, נאבקים כדי להניח אוכל על השולחן על כל הנפשות התלויות בנו וסמוכות אליו, נלחמים מלחמת קיום בעולם שכללי המשחק שלו הופכים קשים ובלתי הוגנים יותר ויותר. איך נוכל לערום על כל אלו גם דאגה ופעולה כלפי כוכב הלכת הגווע שלנו?
ובכן, עד כמה שזה לא ברור, לא נותרה לנו ברירה. הקיצים יהפכו להיות ארוכים וקשים יותר ככל שיעבור הזמן ולא ננקוט בו פעולה. מעבר לכל מצב פוליטי כזה או אחר ומעבר לכל מאבק אידאולוגי, המאבק להצלת כדור הארץ אמור להיות החשוב ביותר עבור כל אדם, חברה וממשל בעולם. המשך ההתעלמות מהתופעה רק יחיש את הקץ, והזמן שנותר להיאבק בה, גם אם לא נחזה באופן מדויק על ידי מדענים, עדיין זעום וקצוב.
ברור כי הלחץ על גורמי ממשל לאפשר מעבר זול וזמין לאנרגיה חלופית הוא הגורם המרכזי והמשמעותי לשינוי המגמה, אבל במקרה הזה חשוב יותר שכל אחד מאיתנו יבין כי התרומה הקטנה שלו למאבק הזה, בין אם במיחזור אשפה, מעבר לרכב חשמלי, צמצום שימוש בכלים חד פעמיים וכו', תתווסף ותצטבר בסופו של דבר לשינוי אמיתי ומהותי. זה מתחיל בנו.
