"…אם נשרוד את המבול הפעם, כל חיוך יהיה שונה…"
כבר חודש שאנחנו חיים בגרסה הארצית של כף הקלע. מי מאיתנו שנאלצו לעזוב בתים ולאבד יקירים, חברים או מכרים, או כאלו שאומרים שהכל טוב – אף אחד מאיתנו לא בסדר. קו שחור, עבה ונוראי נמתח בין ליל שבת של 6 באוקטובר לבוקר שלמחרת. מאחוריו, החיים שלנו כפי שהכרנו אותם לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, חיים שנגדעו באבחות סכין, ביריות האקדח ובשאר הזוועות הבלתי נתפשות שחוללו כאן אלפי מחבלים (וגם סתם עוברי אורח) מעזה. אנחנו שוב בשנת אפס לקיום המדינה, ומה שהיה הוא לא שיהיה.
לפני הקו, לעומת זאת, שורר אי ודאות עצום. אי ודאות שמתודלק בגלונים של חרדה ממה שקרה, ממה שקורה ובעיקר ממה שעתיד לקרות. כל מה שסמכנו עליו באופן כמעט עיוור לאורך כל חיינו עומד כעת למבחן. עצם הביטחון שלנו, של חיים בארץ הזו, התערער עד ליסוד.
החיים של לפני חודש, של הסתובבות חופשית ברחובות, שליחת הילדים לשחק בחוץ בלי לחשוש, לצאת מהבית בלי לנעול את הדלת – כל אלו נראים כעת כמו חלום רחוק, דמיון. כשהזאבים ארבו על סף דלתנו, בעומדנו מול אויב צמא דם וחסר צלם אנוש, הרשינו לעצמנו להוריד לרגע מבט. ממשלת ישראל הרשתה לעצמה לערוך ניסוי מסוכן בבחינת עמידות לעם ישראל עם תעלולי הרפורמה המטומטמת והמיותרת, גורמי הביטחון הרשו לעצמם זחיחות לא מובנת ותפישות עולם יהירות וחסרות קשר למציאות בנוגע ל"הרתעה" של אויבינו על הגדר. בין אם היה זה זלזול, חוסר מוכנות או כל דבר אחר, זה לא משנה. התוצאה המחרידה של מאורעות היום נחרטה עמוק בבשר כולנו, ותותיר צלקת לדיראון עולם.
רוצים להישאר מעודכנים?
זו היתה מכה איומה לכולנו, והאויב המתועב שלנו יכול להתגאות בדרך שבה הטיח אותה בפני כל. אבל את המטרה העיקרית שאותה ביקשה המכה הזו לחסל – את לב לבה של החברה הישראלית – ואת הרצון לפרק סופית חברה משוסעת ורוויית מאבקים, לא הצליח החמאס להשיג.
לא זו בלבד שהוא נכשל במטרה הזו, אלא שהוא מצא את החברה הישראלית ברגע האמת שלה מוכנה, וברגע אחד נשכחו כמעט כל המחלוקות, כל דבר שהיה טפל הוזז הצדה, והנצים משני צדי המאבק התלכדו לשתי ידיים – יד אחת קפוצה לאגרוף מחץ, ללמד את אויבינו על המחיר שישלם כל אחד שיעז לחשוב על צעד שכזה בעתיד, והיד השנייה היא של ליטוף, של רוך, יד שמונחת על כתף דואבת מאובדן, מבלבול ומהלם. התנדבות, תרומות, לב פתוח – אין אחד כמעט במדינה שלא מגויס למאמץ המלחמתי, לסייע, לאחות, לכסות על הנזקים ועל הפצעים שהנבלות האלו פערו בנו. להתקרב מחדש, אחרי שנה של מלחמה פנימית, כי הבנו סוף סוף את מה שחשוב באמת. את החיים עצמם.
מתוך השבר הזה, מעפר בארי, משממת כפר עזה, משדות הקטל של רעים, מדם של תינוקות שלא חטאו, מכל חלק וחלק של המדינה הכואבת, ההמומה והבוכה שלנו, נקום כעם חדש, טוב יותר ומלוכד יותר. זו החובה שלנו עבורם.
זו הדרך שלנו, תמיד, כעם הנצח – ליפול ואז לקום טובים וחזקים יותר.
