אז אלו הם חיינו בזמן האחרון. רק שלא יכול להיות, בטוח שמתישהו יבוא האסון. לאחר כמעט חודשיים של הלם, אנחנו מנסים לחזור לשגרה. כמו קשישה בת 90 שמנסה להתאפר, גם אצלנו הניסיון לשוות פנים יפות ונורמליות לכיעור הכאוטי שאנחנו חיים בו נראה ומרגיש מגושם והזוי.
מאחורי כל פעולה שגרתית – קולנוע, פאב, כדורגל, או סתם צפייה ב"כוכב הבא" – אורבת המציאות העקובה מדם שמשתוללת ממש על סף דלתנו, מצפון ומדרום. מעטה דק ושברירי של ניסיון להמשיך ולרוץ הלאה, שכל ידיעת "הותר לפרסום" פוערת בו עוד חור ועוד אחד. שמיכה קצרה שלא מצליחה לחמם אותנו מהקור של החורף האכזרי הזה.
בין השורות, אנחנו כבר מתחילים להבין את הקודים של ערוצי החדשות, מילים מסוימות שמבהירות לך שבקרוב יגיע עוד פגיון חדשותי ישר ללב. "קרבות עזים" – צמד מילים שלמדתי לחשוש ממנו יותר מכל. אין חדשות רעות יותר מאלו שמגיעות לאחר מכן, וחרושת השמועות של הרשתות החברתיות רק מעצימה את החיטוט של הלהב בעור, עד שאנחנו מתבשרים על המספרים המזעזעים.
רוצים להישאר מעודכנים?
זו מלחמת אין ברירה, ברור לכל. מלחמה שאנחנו חייבים להכריע אותה, לבטח. אבל התזכורות למחיר היקר שאנחנו משלמים עבורה הן תדירות ורבות מנשוא.
אנחנו חיים בכאילו כבר כמעט ארבעה חודשים. הכל ליד, הכל נראה לא אמיתי. בכל שמחה מהולה מרירות, ולכל רגע של הקלה נצמדת מיד תחושת חרדה ממה שקרה, ולא עלינו – מה שעוד עתיד לקרות.
ובכל זאת – נוע ננוע. לא מתוך חוסר כבוד לנופלים, לא מתוך זלזול, אלא בדיוק להיפך. כי אם נתאבן, אם נשתתק יותר ממה שכבר השתתקנו, אם לא ננסה לקיים את חיי השגרה שלנו כאן, אנחנו נפסיד. פשוט כך. נכון להיום, אנחנו לא יכולים, פשוט אסור לנו לוותר על השגרה שלנו, על הזכות להיות עצמנו, במקום ומול אנשים שמבקשים לשלול מאיתנו את הזכות הזאת. זה הכבוד הכי גדול שאנחנו יכולים לחלוק לנופלים. זה הדבר שעליו אנחנו נלחמים.
אייל חיפה
סופר בריטי כתב פעם: "כשאתם קוראים את המובן מאליו, המוגש לכם במילים גבוהות ובמשפטים מסוגננים ומורכבים של דבר-מה פשוט שאתם מכירים וחווים בין כה וכה, הושיטו מידה מסוימת של הבנה, אפילו רחמים, על אלו שנאלצים לקחת את המובן מאליו להציג אותו כאיזו תובנה קיומית חדשנית, נעלה, נשגבת, תוך מריחת המובן מאליו כאילו היה אוצר שנגלה להם, כשלל רב. תקראו, קפלו יפה את הדף כך שיתאים לחריץ הנכון והשליכו ככפרה על הזמן שבוזבז על קריאתו.