שורות אלו נכתבות בשעה שבה נערכת, ספק בהשתתפותי ספק בריחופי האגבי, מסיבת פורים של מקום העבודה שלי. מטעמים על השולחן, חבר'ה מחופשים, כל המרכיבים של מסיבה נמצאים כאן, לכאורה, אבל כנראה שאין רגע בחיים שבו הרגשתי פחות חגיגי מהחג הזה ומהימים האלו.
מעבר למישור הלאומי והמורל הירוד, מכל הסיבות המובנות, אי הוודאות בנוגע לעתיד ותחושת העקירה, הריחוף מעורר הבחילה הזה שגלום בגלות ארוכת הימים מביתנו חונק את החגיגיות בקלות.
אנחנו עושים הכל כדי לשמר את הילדים שלנו בבועה, שדפנותיה הדקיקות והשבריריות מפרידות בינם לבין המציאות הנוראית, לאומית ואישית. עושה רושם שלפחות במקרה שלהם יש הצלחה מסוימת – כמו בכל שנה, הם התקשו להירדם לפני יום התחפושות בבית הספר, ורוח החג שלהם לא נפגמה. צילמנו את תמונות התחפושת המסורתיות, בחיוך גדול, ממתקים החליפו ויחליפו ידיים. אי הידיעה היא האושר העילאי, כידוע, ולמזלם הטוב, הילדים זוכים ליהנות ממנה כרגע.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואנחנו? הלוואי שלא היינו יודעים. הלוואי שהיינו יכולים להרשות לעצמנו חגיגיות או רוח חג אמיתית כדי לשבור את השגרה העגומה הזו ליום או יומיים של שמחה.
אבל אנחנו יודעים. יודעים מה עבר עלינו, יודעים מה עבר ועובר עליהם שם, מעבר לגבול. יודעים – ולא יכולים באמת להשתחרר ולשחרר. הדברים שאנו לא יודעים, כמו מתי יגיע היום שבו נשוב לביתנו, לא תורמים בלשון המעטה למצב הרוח.
ולמרות זאת, ועל אף האווירה הקשה במדינה ועד כמה שזה נראה חסר רלוונטיות לחגוג כרגע משהו – אנחנו חוגגים. בראש מורם, אל מול שונאינו ומבקשי רעתנו, אל מול כל אלו שזרעו וזורעים פחד ואי ודאות בחיינו. אנחנו חוגגים כי זו תמצית מהותנו כעם וכאומה, אנחנו חוגגים כי אנחנו עדיין כאן.
אנחנו חוגגים כי נהיה כאן לנצח, ולמען הימים הטובים שעוד יבואו. עליכם, עלינו ועל כל עם ישראל. ואמרו אמן.
