גולה אני בארצי, כבר יותר משבעה חודשים. המציאות החדשה שלנו גורמת לי לפקפק לעתים אם בכלל היתה אי פעם מציאות אחרת או שמא היה זה רק חלום מתוק וארוך של פסטורליה שקרית – ולא הסיוט, הבור חסר התחתית, שבו אנחנו נמצאים כעת.
ובתוך כל מציאות חיינו המורכבת ציינו אך לפני ימים אחדים את יום העצמאות. ובכן, ציינו יום כלשהו, כי אי אפשר באמת לקרוא ליום הספציפי הזה, בשנה הספציפית הזו, "יום העצמאות". מדינה שאינה יכולה להבטיח את ביטחונם של עשרות אלפי אזרחיה, מדינה שהפקירה ונטשה לאנחות ולרחמי אויב שני חבלי ארץ פוריים ומלאי חיים, מדינה ש-132 מאזרחיה נמקים בשבי חמאס, מי בחיים ומי כבר לא – לא יכולה להיקרא ולהיחשב מדינה עצמאית.
יום העצמאות הזה היה שני ימי זיכרון מחוברים, עם מנגל לפרוטוקול ביום השני. לאיש מבין הסובבים והמכרים שלי לא היה באמת כוח וחשק לחגוג, לא השנה. לא כשנדמה שהרגליים שלנו – מדינית, צבאית וחברתית – רק הולכות ושוקעות בבוץ הטובעני שהכינו לנו אויבינו במתקפה המחרידה הזו.
רוצים להישאר מעודכנים?
אני מבין שיש כאלו שמרגישים שטורים מסוג זה, או נניח טקסים כמו זה שקיימו משפחות החטופים במקביל לטקס המשואות המגוחך והמעושה (סחתיין מירי, הצלחת להשחיל עוד נאום של ביבי בפריים טיים, זה שווה לפחות חמש נקודות אצל שרה) פוגעים במורל שלהם ומחבלים בשמחת החג. לאלו אומר – אם אחרי כל מה שקורה כאן, בזמן שהעם כולו קרוע, נעדר מביתו ברמה הגשמית וברמה הרוחנית, כל הקורבנות והסיפורים המזעזעים, כל הכאוס המשתולל כאן, הדבר היחיד שבא לכם לעשות זה לרקוד, לשמוח ולדפוק אחד לשני פטישים בראש וספריי קצף בעין, אז ככל הנראה אתם הצד הבעייתי במשוואה. אף אחד מאלו שלא חוגג ומפנה עורף לטקסים העאלק ממלכתיים האלו, מכשירי שרץ לכל דבר ועניין, לא מוריד את המורל הלאומי. המורל הלאומי גם ככה ירוד, כי אנשים, רוב האנשים במדינה, מסתבר לפי רייטינג, מכירים בדבר הזה שחסידי "ניצחון מוחלט" לא ממש מכירים בו – המציאות.
זו המדינה שלי, ארץ מולדתי והמקום היחיד עבורי בעולם. אבל אני לא יכול להעמיד פנים שהכל בסדר ולצאת לרחובות עם דגל הלאום כשאין בי ולו שמץ אחד של גאווה על מצבי ועל מצב עמי ומדינתי. אני מתפלל ומייחל שבשנה הבאה תהיה לנו סיבה אמיתי לחגוג ושנוכל לשיר בחזה מתוח, בגאווה ובכוונה מלאה ומוחלטת את השורה היפה בכל השורות שנכתבו אי פעם: להיות עם חופשי בארצנו.
תגובות