נוסטלגיה לסופ"ש | עמק האלכוהול והטוסט של אהוד בנאי

כמו הרבה טורי נוסטלגיה שאני כותב, גם הטור הזה מתחיל באירוע בהווה שבועט אותי לעבר. נסעתי עם אחי שי להופעה בעין השופט. האולם הגדול היה מפוצץ עד אפס מקום בהמוני אנשים, רובם מבוגרים, ששילמו 170 שקל לכרטיס כדי לראות את אהוד בנאי, בן 72, במיטבו. באופן טבעי נזכרתי איך פעם, לפני 35 שנה, אולי קצת יותר, בנאי היה אלמוני לחלוטין והופיע בפאבים קטנים מול קהל שבעיקר בא לשתות ולאכול, ופחות כדי לשמוע שירים על וקסמן ורוזמן או על הטיח שאחמד ערבב. ואז נזכרתי בהופעה הראשונה של אהוד בנאי שבה הייתי – בפאב השלולית בעמק האלכוהול של מפרץ חיפה.

סוף שנות ה-80, פאב השלולית. אני יושב על הבר, לבד כהרגלי, יונק בשקט מבקבוק הבירה שלי ומחכה לתחילת ההופעה של זמר לא מוכר. יש לו איזה שיר ברדיו, משהו על הכביש המתפתל מעכו לצפת. ואז הבחור שלידי פונה אלי: "תגיד, יש כאן הופעה היום? מי מופיע?". אני מסתכל עליו – זה אשכרה אהוד בנאי – ומחליט לשחק את המשחק. "אחד בשם אהוד בנאי", אני עונה. "ואיך האהוד בנאי הזה?", הוא שואל, "שווה משהו?". אני לא יודע אם הוא יודע שאני יודע שזה הוא. ואז הברמן מניח על הבר טוסט עם ירקות חתוכים ורוטב אלף האיים ליד. אהוד אומר לברמן: "לא הזמנתי את זה", והברמן עונה: "זה עלינו אהוד, שתהיה לך אחלה הופעה".

אהוד ואני ממשיכים לשתות בשקט, ואז הוא עולה לבמה ודופק הופעה מטורפת, פיצוץ של רוק ישראלי לפנים. עם ז'אן ז'ק גולדברג האדיר בתופים, יוסי אלפנט בגיטרה ונדמה לי שגיל סמטנה בבס. לפני כן או אחרי כן הם הפכו לאהוד בנאי והפליטים. הטוסט נשאר מיותם. אני בדילמה – לאכול או לא לאכול? מצד אחד, זה הטוסט של אהוד בנאי. מצד שני, אני רעב מת. מצד שלישי, אם אני לא אוכל, הטוסט ממילא ייזרק לפח. שורה תחתונה: אכלתי את הטוסט של אהוד בנאי.

זה היה המפגש הראשון שזכור לי עם העמק. אחר כך העניינים התגלגלו. דוד גולדשטיין (נדמה לי שזה היה שמו) פתח את פאב ראש קטן, פאב האוכף שפעל בדניה פתח סניף באותו אזור, אלכס צ'רקיס ואדי ארליך פתחו את הפאבליק, גם הדיקסי נפתח – ורחוב חלוצי התעשייה הפך לעמק האלכוהול.

אלכס צ'רקיס ואדי ארליך (צילום: באדיבות שי שני)

אלכס ואדי היו האחראים לכך שרחוב סתמי באזור התעשייה של חיפה הפך למתחם הבילויים הכי תוסס בצפון ושהפאבליק הפך למקום הכי לוהט. גם הפאבים האחרים היו מצוינים, אבל הפאבליק היה העוגן. הדי.ג'יי האגדי שי שני קיבל הנחיה לא לשים שום מוזיקה שמושמעת בפאבים האחרים. הפאבליק שכן במבנה תעשייתי, עם קירות מפחים גליליים ועם צינורות חשופים, הושמע בו אינדי גותי קודר והתקיימו שם הופעות חיות של כל הרוקרים מהקריות ומחיפה – ארקדי דוכין והנטאשות, סטלה מאריס, ערן צור עם ובלי כרמלה גרוס וגנר, אבטיפוס ועוד ועוד.

די.ג'יי שי שני (צילום: באדיבות שי שני)

גרתי אז בהדר, ובהתחלה פחות הייתי מחובר לסצנה של עמק האלכוהול. מה לי ולקריות? האוויר מחורבן, המפעלים מסריחים, האנשים לא בסגנון שלי. הייתי מגיע לעמק האלכוהול רק כשהיו שם הופעות טובות. למשל כשאלי חדד, המתופף של בנזין, נתן שם הופעה פגז. הייתי היחיד באוכף שזיהה את נהג ההסעות של אלי, יגאל חסיד, שהיה פעם המנהיג של להקת ספידי. ואז יגאל עלה לבמה ודפק לד זפלין בצורה מדהימה. אבל זה לא קשור לטור.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

ואז החליטו במקומון של הקריות ברשת שבה עבדתי לעשות סדרת כתבות על עמק האלכוהול. אז הם פנו למקומון החיפאי של הרשת ואמרו שהם שמעו שיש פה עיתונאי אחד שיודע לשתות ומבקשים לשאול אותו לחודשיים לצורך הפרויקט. וכך העיתון שלי שלח אותי לחודשיים של גלות בקריות כדי לכתוב על נפלאות עמק האלכוהול. כך התחברתי לעמק.

מדי ערב נהרו אלפי בליינים אל אזור התעשייה המצ'וקמק, והפכו אותו למסיבה אחת גדולה. עמק האלכוהול היה מרכז החיים של הקריות, והפאבליק היה מרכז החיים של העמק. כשהעורך של המקומון רצה לכנס את כל חברי המערכת, הכי פשוט היה לקבוע ברביעי בערב בפאבליק. ממילא כולם היו שם, כמו גם העורך של המקומון מהרשת המתחרה.

אדוה מלמד ועדי נאור שמר ממלצרות בפאבליק (צילום: באדיבות שי שני)

למדתי הרבה דברים על עמק האלכוהול – שהבחורות בקריות ממש יפות, שהתקליטנים בקריות מעודכנים מאוד, שממש קשה לנסוע מהקריות לחיפה כשאתה שפוך מטקילה ומבירה. בעמק האלכוהול גם הבנתי לראשונה בחיי שאני אוהב אלכוהול יותר מאשר גראס.

ואז הלכתי עם חברי הטוב עמיר להופעה של להקת שרמוטה מעופפת בהרים באחד מהפאבים הפחות מוכרים שצצו בעמק. היה נורא. בוריס סיבירסקי בנה מכשירים שעושים רעש צורמני עד מחריד. שולץ הביוני שר בזיופים איומים. בעצם לא שר – צרח. לא היה שום קשר בין הבס לתופים ולשום דבר אחר. בשיר השלישי הבעלים התייאש וניתק את החשמל. בחוץ הביוני סיפר לי שמבחינתו זו היתה הופעה בסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר. ואז ביקש שאקנה לו בירה.

עמק האלכוהול עוד המשיך לפעול במשך כמה שנים טובות, אבל עם הזמן הוא הפך למקום לא נעים. הגיעו לשם אנשים פחות טובים (נו בסדר, נקרא להם בשמם – ערסים), היו בלגנים, אלימות ושוטרים, דברים השתנו.

ערן צור בפאבליק (צילום: באדיבות שי שני)

מאז חלפו להם יותר משלושה עשרים. אלכס ואדי סגרו את הפאבליק, עברו לתל אביב והצליח בגדול. הם פתחו ברחוב לילינבלום את האברקסס שהפך להצלחה ענקית. אלכס חלה בסרטן ונפטר בשנת 2006. במופע לזכרו הופיעו כל הלהקות שהופיעו בפאבליק, כולל סיאם שהתאחדה לרגל האירוע. שולץ הביוני עדיין עושה מוזיקה בשולי האוונגארד של הרוק הישראלי. סבירסקי הפך לצייר אימפרסיוניסטי. החבר הכי טוב שלו זה גספר החייזר. די.ג'יי שי שני התמסד, והוא עובד כמנהל שיווק בעסק למיזוג אוויר. הוא גם זה שתרם תמונות רבות לטור הזה.

להקת סיאם בפאבליק (צילום: באדיבות שי שני)

אהוד בנאי הוא ללא כל ספק אחד מהיוצרים הנפלאים ביותר שיש, גם בגלו. ז'אן ז'ק נפטר מסרטן, אלפנט קיבל דום לב ונפטר בגיל 35. סמטנה עדיין פורט על הבס.

אני המשכתי ללמוד ולשתות. יש לי שלושה וחצי תארים אקדמיים, 20 ומשהו שנות לימוד, עם הסמים גמרתי מזמן, והיום אני שותה בעיקר יין אדום מטעמי בריאות. פעם בשבוע אני מרשה לעצמי כוסית עראק.

עמק האלכוהול לא קיים כבר שנים. הגעגוע נשאר.

אהוד בנאי, היום (צילום: ליאור פרי)