זה 33 שנה יש לחג סוכות בחיפה משמעות מיוחדת שאין באף עיר אחרת בארץ. בסוכות לובשת חיפה חג והופכת לעיר הקולנוע של ישראל בזכות פסטיבל הסרטים הבינלאומי שהיא מארחת. כל חובבי הקולנוע הם אושפיזין רצויים בהחלט, והם אכן נוהרים בהמוניהם אחר האווירה המיוחדת שיש בעיר.
אך לא רבים יודעים שעוד לפני שחיפה החלה במסורת פסטיבל הסרטים היא היתה בירת הקולנוע הבלתי מעורערת של ישראל. למשך תקופה לא קצרה בשנות ה־50 החזיקה העיר בשיא מיוחד: מספר הביקורים הרב ביותר בקולנוע לנפש בעולם כולו.
ברחבי חיפה פעלו כמעט 20 בתי קולנוע מסוגים שונים – בתי קולנוע שכונתיים, בתי קולנוע מפוארים, כאלה ששייכים להסתדרות, כאלה שהיו בבעלות יהודית וכאלה שהיו בבעלות ערבית. לפי הנתונים הרשמיים של אונסק”ו (שפורסמו לקראת תערוכה בשם “אולמות מופלאים” שהוצגה במוזיאון העיר), בשנת 1954 ביקר כל חיפאי בקולנוע כ־30 פעמים בשנה בממוצע.
בעיתון “דבר” נכתב אז כי “באהדה לאמנות הבד מנצחת חיפה את כל הערים. אם להאמין לסטטיסטיקה, הרי עומדת ישראל במקום הראשון בעולם לפי אחוז הביקורים בקולנוע, וחיפה עומדת במקום ראשון בישראל”.
הקולנוע וחיפה אחד הם. אי אפשר לדבר על המורשת התרבותית של חיפה בלי להזכיר את התרבות העשירה שהיתה סביב בתי הקולנוע בעיר. הם פעלו ברצף במשך כמעט 50 שנה — משנות ה־30 ועד סגירתם בשנות ה־80 המאוחרות והמעבר לקומפלקסים מפוארים שמציגים כמה סרטים במקביל.
הסיבה העיקרית לפריחתו של הקולנוע בחיפה, לפי הכתבה ההיא בעיתון “דבר”, היא העובדה שבאותה העת לא היה תיאטרון עירוני (הוא הגיע בתחילת שנות ה־60), ולכן החיפאים חיפשו בידור מסוג אחר. כמו כן, הקולנוע נחשב אז לאמנות “נמוכה” יותר מהצגות תיאטרון, בידור המוני של מעמד הפועלים, והדימוי הזה התאים ככפפה ליד לחיפה האדומה, עיר הפועלים.
ותיקי העיר יכולים בוודאי לספר על מתחם בתי הקולנוע המדהים בשכונת הדר בסביבת רחוב הנביאים – ארמון (עם תרבות שלמה של ישיבה סביבו — קומנדו ארמון), גל אור, מירון, עצמון, פאר וחן. גם מקומו של רחוב החלוץ לא נפקד ושם שכנו בתי הקולנוע אמפי ורון, וברחוב הרצל, במרחק יריקה, שכן קולנוע אורה.
בתי הקולנוע בהדר היו היוקרתיים ביותר, אבל היו גם קולנועים שכונתיים, פשוטים יותר, בוואדי ניסנאס ובוואדי סאליב, שבהם הוקרנו סרטים הודיים, טורקיים וערביים.
בעניין זה ראוי להזכיר כי לא רק קולנוע מסחרי הגיע לחיפה אלא גם קולנוע איכותי, כזה שאנחנו צורכים כיום בסינמטק. בני הזוג ון ליר, שהגיעו לחיפה מירושלים, הקימו מועדון קולנוע אקסקלוסיבי שנועד לקלוע לטעמה של האליטה החיפאית. הם הקימו ארכיון סרטי איכות שהוקרנו בפני קהל נבחר בבית רוטשילד במרכז הכרמל (מקומו של הסינמטק כיום).
חיפה היא לא רק עיר שמציגה סרטים אלא עיר שמהווה סט מושלם לסרטים שדרושה בהם אווירה מיוחדת. סרטים כמו “אקסודוס” ו”זייתון” (שבה הפכה חיפה לביירות) השתמשו בעיר כרקע אותנטי, והיו גם סרטים שממש התרחשו בעיר כמו “פעם הייתי”, “חצוצרה בואדי”, “כנפיים שבורות” ו“היורד למעלה”.
אז אם גם אתם חיפאים חובבי קולנוע, אל תתרפקו על הנוסטלגיה בלבד – צאו לקולנוע. אולי סרט הוליוודי בסינמול או בגרנד קניון, אולי סרט צרפתי בסינמה קפה עממי בנוה שאנן, או משהו אקזוטי ביפנית או בהונגרית בפסטיבל הסרטים במרכז הכרמל. מי יודע, אולי נצליח לשבור שוב את השיא העולמי בביקורים בקולנוע.
הכותב הוא פעיל במפלגת העבודה
