כשמשרד התיירות חגג בשבוע שעבר בגאון את כניסתו לישראל של התייר השלושה מיליון השנה (איוונה אייזק מרומניה, אם תהיתם), רטטו בוודאי – ובצדק – לבבותיהם של לא מעט ישראלים. שלושה מיליון תיירים בשנה אחת הם שיא של כל הזמנים בתיירות הנכנסת לישראל, וזהו רק נובמבר כך שהיד עוד נטויה.
לפי משרד התיירות, בעשרת החודשים הראשונים של השנה הכניסה התיירות הנכנסת כ־17 מיליארד שקל למשק ולכלכלה הישראליים והוסיפה אלפי מקומות תעסוקה. לא מפתיע, שכן התיירות היא הענף הכלכלי הצומח ביותר בעשור האחרון והיא הולכת וצומחת בכל שנה.
לפי דוח ארגון התיירות של האו”ם (UNWTO), בשנת 2016 טיילו בעולם כ־1,235,000,000 תיירים. זהו גידול של ארבעה אחוזים לעומת מספר המטיילים בעולם בשנת 2015, והמספר ממשיך לעלות ברציפות כבר שבע שנים (לפי אותם נתונים, בשבע השנים האחרונות גדל מספר התיירים בעולם בלא פחות מ־300 מיליון).
שלושה מיליון מהם הגיעו לישראל, אבל כמה מהם הגיעו לחיפה? התשובה תלויה כמובן במי שואלים.
אם תשאלו את הבהאים הם יספרו לכם בגאווה כי המרכז הבהאי העולמי בחיפה, על 19 הטרסות שלו ועל מקדש הזהב המפורסם, זוכה לעדנה תיירותית שלא היתה מביישת אפילו את מוזיאון תל אביב לאמנות. כחצי מיליון תיירים מבקרים בגנים בכל שנה ומעלים אין ספור תמונות סלפי מחויכות לחשבונות האינסטגרם שלהם. מספר גדול של מבקרים, שאותו קשה לאמוד, מגיע למרומי הגנים ברחוב יפה נוף או למורדותיהם בשדרות בן גוריון, מצטלם על רקע הגנים אך אינו נכנס לבקר בהם. וכך, הגנים הבהאיים יכולים בצדק רב להתגאות בהיותם פנינת תיירות בין לאומית של ממש ששמה נודע ברחבי תבל.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל כמה מהמבקרים הללו מטיילים גם בעיר? כמה מהם לנים בה? כמה מהם מוציאים בה את כספם?
למרבה הצער, רוב רובם של התיירים מחו”ל שמגיעים לעיר יורדים מהאוטובוס הממוזג והמפנק שממתין להם בחנייה ביפה נוף, ניגשים לצילומי גן ומפרץ מתחת לטיילת לואי, מקבלים מהמדריך הסבר קצר על האתר ועל חשיבותו, ושבים ועולים על האוטובוס בדרך לתחנתם הבאה בצפון – עכו או טבריה או נצרת. את כספם הם מוציאים שם, לא פה.
אם תשאלו את עיריית חיפה תקבלו לכך הסבר: היצע נמוך של חדרי בתי מלון ומחיר גבוה מדי של לינה. בעירייה ישמחו כמובן לספר על תנופת בניית בתי מלון חדשים בעיר ועל הכפלת מספר החדרים. כאן, יאמרו לכם, טמון עתידה של התיירות בעיר.
הסטטיסטיקה אמנם מלמדת שתפוסת חדרי המלון בעיר עמדה בחודשי הקיץ והסתיו על כ־65 אחוז, שהם בערך כמו הממוצע הארצי — קצת יותר מהתפוסה בירושלים וקצת פחות מזו באילת, בים המלח ובתל אביב.
אבל סטטיסטיקה יכולה להטעות כשהיא מוצגת לבדה. שיעור תפוסת החדרים אינו מלמד דבר על זהות מדינתם (ישראלים או תיירים), על סיבת ביקורם (משפחה, עסקים או תיירות ונופש), על משך שהייתם או על גודל הוצאותיהם בעיר. היא גם אינה מתייחסת כלל לתיירים ולאורחים שלנו באכסניות, בבתי הארחה או בדירות נופש פרטיות (AirBNB).
הכפלת מספר חדרי המלון בעיר תסייע בשיפור חלקי בלבד של התיירות אך לא תתרום להגדלת מספר התרמילאים שאינם לנים בדרך כלל במלונות או מספר המשפחות עם ילדים שמעדיפות דירות פרטיות שמחירן נמוך בהרבה. אלה וגם אלה אינם די בנמצא בעיר ואינם תורמים לכלכלתה.
התיירות היא אכן משאב כלכלי אדיר שכוחו רק עולה. לחיפה די והותר משאבים משלה – נופיים, היסטוריים, טופוגרפיים, אקלימיים, תרבותיים וקולינריים – שיכולים וצריכים להפוך אותה למוקד תיירות. את המיליון הבא יש להתחיל כאן.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
