עיר קרה היא בוקרשט, קרה ומנוכרת, ותושביה מנהלים מרדף תמידי אחרי השמש. כשהם משיגים אותה הם מישירים לעברה מבטם, נעמדים במקומם, ממצמצים בעיניהם ומתענגים על קרניה המלטפות.
עיר קרה היא בוקרשט, קרה ומנוכרת, ואורחיה הזרים מנהלים מרדף תמידי אחרי תענוגות הבשר שניתנים לרכישה במטבע שחוק. כשהם משיגים אותם הם ממהרים לאחוז בהם, לנעוץ את טופריהם, להתענג על טעמם ולא להרפות עד שאור השמש עולה.
עיר קרה היא בוקרשט, קרה ומנוכרת, וכלביה העזובים ממלאים את רחובותיה ונעים בה בלהקות, תרים אחר מזון ומחסה. כשהם מוצאים אותם הם משביעים את רעבונם ונותרים ללון במקום, עד שינדדו למקום אחר.
עיר קרה היא בוקרשט, קרה ומנוכרת, וזיכרונותיה רודפים אותה ואינם מרפים. בכיכר המהפכה שמול בניין המפלגה הישן — מקום נאומו האחרון של הרודן ניקולאי צ’אושסקו והמקום שבו הוא נתפס והובא למשפט השדה — ניתצו ניתצו את אנדרטת המהפכה המתועבת. לא ברור מה הם שונאים בה יותר — את משטר האימה שהיא מזכירה להם או את השחרור ממנו שהיא מסמלת, ואולי בכלל את הדמוקרטיה שנכפתה עליהם והביאה עמה את הבלגן. היה קשה קודם. רודנות היא לא משחק ילדים. היא שולטת בכל הווייתך, קובעת לך סדרי חיים ואורחות שגרה ומכוונת אותך בדיוק לפי צורכיה. אבל היא לפחות מכוונת אותך. בלעדיה אתה צריך לכוון את עצמך לבד. ואין זו משימה פשוטה כלל וכלל. החירות היא עסק מסובך. היא מגיעה עם רשימת הזדמנויות אין סופית ועם הוראות הפעלה קצרצרות. להתמצא בנבכיה קשה. הרבה יותר קל למכור בשר.
עיר קרה היא בוקרשט, קרה ומנוכרת, ונהר גדול ונטול חיים זורם בלבה. את מטה הסקוריטטה המשוקץ שבכיכר היה מי שהפך לבניין זכוכית מודרני ושקוף. שקיפות היא המוצר האחרון ברשימת הרעיונות לאימוץ לדיקטטור המתחיל. שקיפות, שהיתה פעם מצרך כה נדיר ויקר ערך, נמצאת היום בכל פינה בעיר, והיא רק מבליטה את הסדקים, את הטיח המתקלף ואת הכיעור והזוהמה.
רוצים להישאר מעודכנים?
בתחילת השבוע השלג ירד בבוקרשט וצבע את העיר בלבן בוהק וקר. ציורי הגרפיטי הפזורים פה ושם בין בתי העיר המתפוררים בלטו בצבעוניותם על רקע הלובן הבוהק. פעם אסור היה לצייר על הקירות, וכל כתובת גרפיטי חצופה שריסס צעיר אנרכיסט באמצע הלילה היתה עילה למעצרו ולשליחתו לתא הצינוק למשך שנים. היום הכתובות והציורים הם עניין של מה בכך. הצבעים הם עזים והקומפוזיציות הן מרשימות, אבל המסרים אבדו. אבדה הזכות להתלונן. את העיסה הדלוחה ששולטת בנו אנחנו בחרנו, אומרים המרססים.
אני משוטט ברחובותיה של בירת רומניה ובין סמטאותיה, טועם מן האוכל במסעדות, מביט בבתים, בבניינים ובמונומנטים, חולף על פני מועדוני הלילה, חדרי ה”מסאז’” ובתי הקזינו העמוסים במהמרים שאת שפתם אני מכיר, ותוהה: כמה זמן עוד יידרש להם כדי לפלס לעצמם את דרכם? כדי לעצב את חייהם? כדי להיחלץ מן הדריכה במקום ומן הזיכרונות שאינם מרפים? כדי לחשב את מסלולם מחדש?
שרב המתין לי עם נחיתתי לפנות בוקר בישראל ועם שיבתי אל הכרמל. מן השמש אי אפשר כאן להימלט, אך השלג הוא בגדר חלום. שווקי בשר יש אמנם בכל מקום, אבל כאן יש גם שוק של רעיונות וחירות המחשבה ויצירתיות ותעוזה. כל התכונות שהופכות את הישראלים למצליחים כל כך ברומניה, אמרה המדריכה יעל בסיור האורבני שעשתה. אצל הרומנים זה פשוט לא קיים. שנים של דיכוי מותירות את חותמן. אפשר לשחרר את בני האדם מהקומוניזם אך קשה לשחרר את הקומוניזם מבני האדם.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
