חלמתי חלום, ובחלומי אני מטפס מקרית חיים היגעה במעלה המפותל בואך השכונות הזעיר בורגניות אל מרומי ציר הרכס המקושט, והנה אני כבר לא בעירי כי אם במרחב מואר ובוהק. הצבעים חיים כמו בציור בכחוס ואריאדנה של טיציאן, פני האנשים מלאי הבעה, הם מברכים זה את זה בשלום במחוות ידיים גדולות, מתנשקים, לבושים בגדי חג. מכל פינה ניבטים אלי דוכני רוכלים המצהירים על מרכולתם הטובה בקריאות רמות ומתנגנות. בפינות הרחוב יושבים קלושרים ונוודים המנגנים על קונצרטינות ועל לאוטות ושרים שירי טרובדורים, ולפתע אני מבין – אני כבר לא בחיפה כי אם בצ’ינצ’יטה, עיר הסרטים האיטלקית.
הנה הולך לו מעדנות ג’נטלמן מסורק למשעי ועל ידו שעונה גבירה. אני משפשף את עיני ולא מאמין – פדריקו פליני וג’ולייטה מזינה. אכן, תמיד חשבתי שהמציאות החיפאית היא הזויה, אבל מעולם לא הבנתי כמה היא במקביל יכולה להיות יפה. בכחנליות בעיר התחתית? משתאות ברחוב מסדה? אורגיות ברחבת האודיטוריום? מזרטי ולמבורגיני עושים רייסים בנחל גיבורים? פליני הקשיש קורץ לי ומחווה בידו לעבר במה שעליה יושב גבר משופם ושרמנטי בחליפת טוויד ולידו יפהפייה רבת רושם וקורנת עוצמה. מרצ’לו מסטרויאני? סופיה לורן? ברקע המנגנים לא סטטיק ולא בן בנו של סטטיק אלא נינו רוטה, מרקיד את הרגליים והלב. אני כמעט פורץ אל הבמה כדי לבקש מלורן חתימה. או סלפי.
רוצים להישאר מעודכנים?
הוא מצביע על מה שהיו שדרות הנשיא וכעת הן דרך רחבה ויפה, מרוצפת אבן. לוליינים על חד אופן נוסעים לאורכה הלוך ושוב. ליצנים בבגדי ארלקינו נעמדים מול העוברים והשבים, שרבים מהם מסתירים את פניהם במסיכות מרהיבות מעוטרות נוצות ומשובצות בזכוכיות נוצצות. “כך זה יהיה מעכשיו”, נעות שפתיה של לורן בזמן שבריזה העולה מדרך הים מצננת את הפנים, “זאת חיפה שלך, חיפה האמיתית”.
ההכרה נוגעת בשורשי נשמתי. איך פספסתי את כל ההוד הזה, את כל החיוניות? כמו צליין אני מטפס במעלה מדרגות האודיטוריום שנראות פתאום יפות יותר מהדואומו של פירנצה. תוך כדי טיפוס משתנה המוזיקה, האקורדיון הופך לגיטרה חשמלית, וכשאני מביט לעבר שדרות מוריה אני רואה כמה דמויות רכובות על סוסים. מי זה שם בכובע מצחייה משובץ ובפנים עטורות זקן? סרג’יו לאונה נשען על גזע עץ כרות ומחלק הוראות לקלינט איסטווד, לא פחות. הסוסים צוהלים ולבי צוהל איתם. מסביב לקערות מהבילות יושבים מבלים ואוכלים ספגטי לצלילי מוזיקה של אניו מוריקונה. “ואתה יודע מה הכי יפה? הארנונה פה עולה בסך הכל חופן דולרים”, צועק לי לאונה מרחוק, משליך לאוויר מטבע ונעלם.
נעלמים גם הסוסים ושיחי הצבר. משהו במוזיקה מתחיל לחרוק קצת. גבר בעל לחיים שקועות ומראה מסוגף מישיר אלי מבט. “אותך לא רציתי לראות”, אני אומר לפייר פאולו פאזוליני. הסצנות מסביבי עדיין חיוניות, עדיין רוויות הומור, אבל הצבע הולך ונסוג מהן. פירנצה הופכת לרומא או לנאפולי. הבגדים האלגנטיים מתחלפים בגופיות. אט אט מתחילות להיאסף דמויות קודרות ברחובותיה של צ’ינצ’יטה הנהדרת וליטול ממנה את קסמה. מה שנראה קודם קסום הופך לגרוטסקי בניצוחו של איש ממושקף בעל רעמה בהירה, כנראה אטורה סקולה. אוכלי הספגטי מתחילים להשליך מזון זה על זה. אני מביט פתאום במורד הכרמל ומתחוור לי שאני על הר האתנה, או שאולי זה וזוב, אלא שלוע הר הגעש נמצא דווקא באזור המישור שאליו מועדות פני.
לבסוף נעלם הצבע, נעלמו המזרטי, הלמבורגיני, הסוסים וחדי האופן. נשארו סתם אופניים, אפילו בלי שבילים לנסוע עליהם, בטח גנובות בכלל. אני מסתכל במתקן האופניים שרכון על גלגל עם תקר. הוא פונה אלי כשהסיגריה התמידית שלו בפיו – ויטוריו דה סיקה כמובן – ואומר: “מה אתה רוצה בחור? נגמר הפסטיבל. תחזור בעוד חמש שנים”.
