היום מצוין בישראל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, והפעם בסימן הדוח החמור של מבקר המדינה שחשף כי תקציבים בסך עשרות מיליוני שקלים, שהוקצו לטיפול בניצולי השואה המתמעטים והולכים, נותרו בקופת המדינה ולא הגיעו ליעדם. לצד ניצולי שואה הזוכים לקצבאות ממקורות שונים, ובכך לקיום בכבוד, חיים בינינו כיום עשרות אלפי ניצולים זקנים, בודדים, עניים. רבים מהם בחיפה.
אותם הניצולים יכולים היו לזכות להקלת מה בשנות חייהם האחרונות, אך הם הופקרו לגורלם. האחראים, כרגיל, מגלגלים זה על זה ועל הביורוקרטיה את האשמה, אך מעל לכל מדובר בעיקר באדישות ובחוסר אכפתיות משוועים. הטיפול בזקנים נתפש בישראל כעול, גם אם מדובר בניצולי שואה. ממש כמו אצל אוכלוסיית הזקנים הכללית, אין גורם לאומי כוללני לטיפול בניצולי השואה. מלתעות הבירוקרטיה, המסוגלות להתיש צעירים בהרבה, מביסות אותם.
אין חולק על כך שמדינת ישראל חייבת חוב מוסרי עצום לניצולים שהגיעו כאודים מוצלים מהתופת ומרדיפות אנטישמיות, ונרתמו מיד להקמתה. עם זאת, החברה הישראלית, אשר עסוקה בעיקר במלחמות קיום, לא השכילה לייסד תוכנית התערבות לאומית עמוקה עבור ניצולי השואה. אלה נשאו על כתפיהם שנים רבות את עול המסים, שירתו במחתרות ובצבא, השתלבו בשוק העבודה, גידלו משפחות ותרמו ככל יכולתם ליצירת משק איתן וחברה ישראלית יציבה. הם בוודאי לא ביקשו להזדקק לתמיכה ולסעד בערוב ימיהם.
העיר חיפה ניצבת במקום ראשון במספר ניצולי השואה שחיים בה. עלינו לזכור כי לצד שורת האובדנים שמזמנת הזקנה הנורמטיבית לאדם מתמודדים ניצולי השואה עם חזיתות נוספות. עלינו לאגד משאבים, להפנות תקציבים ולפעול באופן רחב ובהקדם על מנת להגיע אל כל הניצולים שחיים עדיין בינינו. עלינו לאתר אותם בעיר, לסייע להם לממש את זכויותיהם ולמצוא מענים נוספים, קהילתיים, שיקלו ואף ינעימו את איכות חייהם בזקנתם.
מוטלת לפתחנו חובה מוסרית עמוקה כלפי ניצולי השואה ונפגעי ההתנכלויות האנטישמיות. התקציבים קיימים, ובדיוק למטרה זו. עלינו לפעול בבהילות ובדחיפות, עוד היום, לפני שלא יהיה עבור מי.
הכותב הוא יו"ר שילה, עמותה לפיתוח שירותים לאזרח הוותיק בחיפה אשר מפעילה מרכז רב שירותים לניצולי שואה בשיתוף עם העירייה. המרכז עוסק במימוש זכויות לצד פעילות פנאי ותרבות. בנוסף מפעילה העמותה קהילות תומכות לניצולי שואה
