“כמה נפלא זה לדעת בביטחון גמור/ שמקסימום אם לא יסתדר בתל אביב/ נעבוד בקריון/ אם לא נצליח בבחינה ניקח זכיינות/ נפתח דוכן לסיגריה אלקטרונית/ ברחבה המרכזית/ נייבא”.
כך, בכמה שורות קצרות, מסכמת מיטל נסים את המהות העמוקה של החיים בפריפריית חיפה, את הפיצוי הדמיוני ההולך וקלוש לפרס הגדול המדומיין של המרכזיות. יש לה יכולת פנטסטית לייצר דימויים אסתטיים מחומרים לשוניים טריוויאליים, שלא נופלת בהרבה מהיכולת הרטורית המופתית של חזי לסקלי, למשל, אולי גדול המשוררים האורבניים הישראלים ואחד מהמעצבים החזקים והמדויקים ביותר של חוויית תל אביב.
נסים כותבת על המרחב המטרופוליני של חיפה. היא עצמה גרה בקרית מוצקין אבל היא חיה ומייצגת את המכלול, על הקונפליקטים ועל ההרמוניות שבו. האם העופר של הקניון שלה שונה מהעופר של הגרנד קניון? האם לראות סרטים בגלובוס גרופ מעצב אותך אחרת מאשר אם אתה רואה סרטים ביס פלאנט? העיסוק שלה בפריפריאליות הפנים חיפאית הוא מרתק – בלי מחויבות לכותרות כמו “קרייתיות” או “מזרחיות” או “פמיניזם”, אבל עם התמודדות ישירה איתן.
נסים כותבת כאן, סמוך לנו. לפני כחודש היא השיקה את הספר השלישי הנהדר שלה “לא אבודה בקריון”. חברתה הטובה לילך ובר הוציאה את ספרה “בסדר אחר” (בעריכתה של נסים) כבר לפני כשנתיים. גם היא נטועה במרחב, לפחות במישור אחד שבו עוסקת השירה שלה, אשר בה משמשים בערבוביה הרחוב והטבע, האנשים והפוליטיקה. גם היא עוסקת בחיפה – באופן רחב מאוד, אבל גם קונקרטי מאוד.
ספרה של כרמית רוזן “קהל יחיד” יצא כבר לפני כשש שנים. ההוויה החיפאית מצויה בו בשפע, בשורות כגון “חזיר בר נסוג/ לאחר כיבוש לילי, נבלע/ בשיירי הוואדי/ הרחוב מתחנן לפרסותיו החמות”. גם אצל רוזן חיה ההוויה הפוליטית החיפאית עם ילדי הכרמל המדקלמים בערבית ספרותית בשיר המוקדש למחמוד דרוויש. חזירי הבר הפכו לתמה המרכזית בסיפור הקצר שזיכה אותה במקום הראשון בתחרות הסיפורים של “הארץ”.
רוצים להישאר מעודכנים?
אי אפשר שלא להזכיר כמובן את סיגל בן יאיר, כלת פרס ראש הממשלה, שהוציאה בחודש שעבר את ספרה השלישי “מה אני עושה” בהוצאת פרדס (החיפאית), ושאמנם לא קראתי עדיין, אבל יש להניח שגם לו יש נגיעה כלשהי למרחב, כמו הספרים הקודמים.
ויש עוד. מאי שם בכרמל משגר מדי פעם חץ אנין הסופר ניצן ויסמן, חיפאי בן חיפאים, שספרו “ארוחת בוקר ישראלית” הוא אחד מקובצי הסיפורים הקצרים העמוקים והמשובחים שבהם נתקלתי. והמבוע רק ממשיך ומזרים כישרונות. בכתבי עת ספרותיים חשובים מפרסמים עוד חיפאים כמו דותן ברום, שהוא גם אחד ממייסדי פסטיבל ההיסטוריה הקווירית, והשנה זכה בפרס משרד התרבות למשוררים בראשית דרכם.
חיפה היא עיר מטורללת. הנסיעה דרכה למי שלא נחשף בעבר למראות האלה היא אחת מהחוויות המוזרות שאדם יכול לעבור – החל מהמישורים עם הדיונות ועם שיכוני הרכבת בפאתי הקריות, דרך מפלצות התעשייה של המפרץ ועד לאשדים הגועשים במורד המדרגות המטפסות לכרמל ולחזירי הבר. כל זה מונח אל מול הים ומוגש מתובל בספינות טילים ובצוללות לפתחו של פסיפס אנושי מורכב אתנית ופוליטית. אי אפשר שלא לדבר אל מול זה. לתת לחיפה לעבור בשתיקה זה כשלעצמו טירוף. חייבים להתייחס לזה, להציף את זה, לתת לזה את הבמה המרכזית, גם כי המרכז איבד את האותנטיות שלו. כדי להיות משורר/ת או סופר/ת, הרבה יותר כדאי היום לחיות במטרופולין החיפאי, וזה נעשה מוחשי יותר ויותר. כדאי שישימו לזה לב גם בעירייה ובמשרד התרבות ובהוצאות הספרים ויתחילו להזרים לכאן גם תקציבים.
