עם כניסתנו לסגר הרמטי נוסף נפתחת 2021 בצורה גרועה יותר מכפי שנסגרה 2020, שהיתה ללא ספק השנה הגרועה מכולן זה יובלות. מאז שפרצה הקורונה לחיינו אני מנסה להסיט זרקור, או לפחות אלומת פנס, אל עבר הנעשה ברחובות עירנו – חנויות הניצבות כבר חודשים בשיממונן, מסעדות שדלתותיהן סגורות אך מטבחן פתוח והן מבשלות להזמנות מרחוק בלבד, משרדים ובתי עסק קטנים ריקים מאדם, ומאות שלטי “להשכרה” על חלונותיהם של דירות, משרדים ומבנים.
רחובות שוממים ונטולי חיים הם אסון לעירוניות. עיר מושתתת על תנועה שוטפת של בני אדם ברחובות, במיוחד במרכז העיר ובמרכזים העסקיים. כשאין פעילות עסקית, אין סיבה להסתובב בעיר.
וכך, במתינות אך ביציבות, אנו הולכים ומאבדים את העירוניות שלנו בגלל המגבלות הנוראיות שמוטלות עלינו חדשות לבקרים. בתי עסק רבים שפונים אל רחוב ואשר מבוססים על טראפיק אנושי לשם פרנסתם פשטו את הרגל כבר מזמן. הם לא צפויים לשוב ולהיפתח בשוך המגיפה. אחרים, בעלי אורך נשימה מעט ארוך יותר וכיס עמוק יותר, ישובו אולי לפעילות רגילה ב”יום שאחרי החיסון” אבל לא צפויים לשוב בקרוב לשגרת עבודה שהכירו לפני כשנה.
לכלכלה היתה שנת 2020 אחת מהקשות שידע העולם, בוודאי מאז המשבר הכלכלי הגדול של 1929. ענפים כמו קמעונאות, מסחר ונדל”ן – בעיקר מסחרי ועסקי – חוו צניחות חדות בשוקי ישראל והעולם, והובילו כמעט את כל הממשלות לנקוט מדיניות נדיבה של מתן מענקים ותמריצים כספיים לתושבים במטרה לבלום את ההתמוטטות הכלכלית ולמנוע תופעה נרחבת של משפחות שלמות שנזרקות מבתיהן כי הן לא יכולות לשלם משכנתה.
אבל המענקים בישראל הם מהנמוכים במערב – גם נומינלית וגם יחסית. שיעור הסיוע הממוצע שהעניקה המדינה עד כה לבעלי העסקים אינו קרוב אפילו לשיעור הפסדם הממוצע, ולבטח אינו מספיק כדי להוציאם מהבור ההולך ומעמיק שאליו הם נכנסו על לא עוול בכפם.
רוצים להישאר מעודכנים?
בחיפה – עיר שבשנים האחרונות נסוגה לעבר הפריפריה ומתרחקת מהמרכז – המשבר הכלכלי הוא עמוק יותר. הרבה יותר עסקים נפגעו במרכז הארץ, חלקם הרבה יותר קשה מאשר כאן, ובכל זאת, פוטנציאל ההשתקמות שלהם הוא גבוה בהרבה – גם בהיקף וגם במהירות. בתל אביב, אפילו בעיצומם של סגרים הרמטיים, נשמרות עדיין תנועה מסוימת של אנשים ברחובות ואווירת עירוניות מתמדת. גם התשוקה לשוב לחיי שגרה עירוניים מפעמת במרכז הרבה יותר מאשר בפריפריה.
תשוקה עירונית היא משאב הכרחי לבנייתה של עיר ולכושר הישרדותה. במובן זה, חיפה מעולם לא היתה עירונית באמת. יש (או לפחות היה) לה פוטנציאל עירוני רב. יש בה שכונות מופתיות, ארכיטקטורה ייחודית ונפלאה, היסטוריה עירונית ענפה, אוכלוסייה מגוונת, שווקים איכותיים, נופים עירוניים עוצרי נשימה וטבע עירוני מהפנט. אבל תשוקה עירונית חסרה בה. תשוקה כזו שבוערת בתושבים ומוציאה אותם החוצה אל הרחוב בכל יום, בכל שעה ובכל מזג אוויר כמעט. תשוקה עירונית חסרה לחיפה גם בימי שגרה אך היא חסרה שבעתיים בעתות משבר, ובמיוחד כשהמשבר הוא משבר עירוני מובהק.
קצת קשה לדמיין השקעה מסיבית בתשתיות עירוניות בעת משבר כלכלי ופוליטי חמור כל כך, כשאין לדעת מתי תחלוף המגיפה (כאשר שיעור המתחסנים יגיע ל־60 אחוז? אולי ל־70?) או מתי המערכת הפוליטית תתייצב סוף סוף ותקום ממשלה שתשרוד לאורך קדנציה ולא חודשים ספורים, אבל באופן פרדוקסלי, דווקא עתות משבר הן הזמנים הטובים ביותר להשקיע בתשתיות בכלל ובתשתיות עירוניות בפרט. בדיוק כפי שכבישים מקורצפים ונסללים ונצבעים בשעות הלילה ומסילות רכבת מוצבות בסופי שבוע, כך יש להשקיע בתשתיות עירוניות בכל ימות השנה אך בעיקר כשהעירוניות עצמה נכנסת להדממה וממתינה לימים טובים יותר כדי לזקוף את ראשה.
זה הזמן להשקיע בתאורת רחוב, במדרכות, בנת”צים חדישים, בכבישים טקטיים, במדרחובים בחניונים ציבוריים יעילים ובכל מה שיהפוך את העיר שלנו טובה יותר להולכי הרגל ולמשתמשי התחבורה הציבורית.
במהלך חודשי הקורונה עשתה העירייה שתיים וחצי פעולות עירוניות מרכזיות טובות וראויות – הצבת פודטראקס בעשרות נקודות בעיר, פרישת עשרות ספסלים ציבוריים חדשים, ושיקום כמה מגרשי כדורסל נטושים. זו התחלה יפה, אבל התחלה בלבד וכזו שאין בה הוצאות עירוניות משמעותיות.
חיפה זקוקה להרבה יותר מזה כדי לשקם את עירוניותה הפגועה, והזמן הוא ממש עכשיו.
גל
דברים יפים כתבת רק שהם יפלו על אזניים ערלות.
התכנון העירוני בחיפה לוקה מאוד כי אין נהול והנהגה אמיתית.
אבי
הצחקת את קאליש………………….