מחמם לב היה המראה של אלפי התלמידים, החיילים והמתנדבים שסיירו השבוע בחופי הארץ, אספו וליקטו, פירור אחר פירור, את עשרות טונות הזפת השחורה שנסחפה בסוף השבוע שעבר מהים אל היבשה.
הם התאספו מכל הארץ – נשים, גברים וטף – והתכנסו בנקודות לכל אורך קו החוף, מאשקלון ועד לראש הנקרה, עטו כיסויי רגליים מניילון, אחזו בשקיות בידיהם ועברו במסירות מפיסה אל פיסה, גרגר חול אחר גרגר חול, עד שליקטו וזרקו כל שמץ של זפת שנתקלו בו.
ראיתי אותם כאן השבוע, בחופי העיר – תלמידי תיכון שזה עתה שבו ללימודיהם אחרי סגר ביתי כפוי וכבר נקראו אל הדגל, וחיילים מבסיסי חיל הים, כאשר אנשי רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע וארגוני הסביבה היו שם איתם, משתתפים במלאכה, מכוונים ומפקחים.
בעת כתיבת שורות אלה צו איסור הפרסום שהוצא על פרטי הדליפה נמצא עדיין בתוקפו, ולכן אין לדעת במדויק את נסיבות המקרה, אך אפשר כבר כעת לומר בוודאות כי זהו מחדל חמור מאין כמותו במימדים שאינם זכורים במחזותינו כבר שנים רבות.
דליפת נפט מספינה היא פשע סביבתי של ממש. היא פשע של קברניט הספינה נושאת הדלקים שממנה דלף הנפט, אבל לא פחות מכך היא פשע ומחדל חמור של ממשלת ישראל והמשרד להגנת הסביבה. למרבה הצער, דליפות דלק גדולות מספינות אל לב ים או אוקיינוס אינן אירועים נדירים. דליפות כאלה, חמורות יותר או פחות, מתרחשות לא אחת במקומות שונים בעולם, בדרך כלל בשל תקלה או תאונה ימית.
אבל בין הרגע שבו מתרחשת הדליפה ועד לרגע שבו כתם הנפט או השמן מגיע אל החופים חולף זמן. משך הזמן הזה תלוי כמובן בכמות הדליפה, במהירות תנועת המים ובמרחק שבין הספינה לחוף. במקרה זה, הדליפה לא אירעה סמוך לחופי ארצנו אלא במרחק של קילומטרים רבים מאוד מהם. אף שלא כל הפרטים הותרו לפרסום, אנחנו יודעים לומר שכתם הנפט התגלה ימים רבים לפני שהגיע לכאן – ימים שבהם משרד מתפקד היה יכול וצריך לפעול לניטורו של הכתם, לריכוזו בשטח מצומצם ולשאיבתו במשאבות מתאימות.
השבוע פורסם כי אף שקיימת מערכת יעילה ופעילה שמאתרת כתמי דלקים בים ואשר עומדת לשימוש של מדינות העולם בתמורה לכמה עשרות אלפי דולרים בחודש, ישראל לא שילמה עבור שירותיה וכך למעשה לא קיבלה התראה בדבר הכתם ההולך וקרב. המשרד להגנת הסביבה פעל לפי שיטת “הסמוך” הישראלית כל כך ובחר לעצום עין. לשיטתו של המשרד, אם הספינה אינה ישראלית ומקום הדליפה הוא מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, אין זו אחריותו או סמכותו להתערב. הרוח נושאת את הזיהום לעבר חופי ארצנו? הרוח אשמה.
החלטתה של הממשלה לשפות את הרשויות המקומיות לאורך החוף שנפגעו מהזיהום היא החלטה נכונה, אף שהיא אינה מתקנת את המחדל החמור, שאת מחירו הסביבתי המלא אנו עלולים לגלות רק בעוד שנים רבות.
רוצים להישאר מעודכנים?
ועדיין, דווקא האסון הסביבתי המיותר הזה וההתגייסות הציבורית למען הצלת החופים מלמדים עד כמה התקדמה מדינת ישראל בכל הנוגע ליחסה לסביבה ולזיהומים סביבתיים.
פרשת הצוללנים בקישון, אסון גשר המכבייה, עשרות אירועי פליטות חומרים מסוכנים במפרץ חיפה ועשרות שנות זיהום אוויר מהמפעלים הפטרוכימיים – זו היתה השגרה הרת האסון שעמה חיו תושבי ישראל במשך עשרות שנים, לרוב אף ללא כל מודעות למצב. עד לאמצע שנות ה־80 זפת שחורה שצפה במים היתה מחזה נפוץ בחופי הים, ואיש מאיתנו לא ראה בכך אסון. לא מפני שזיהום לא היה אלא מפני שמודעות לא היתה. עד כדי כך היתה מדינת ישראל חסרת מודעות סביבתית.
רק בסוף שנות ה־80 התקבלה ההחלטה על הקמתו של המשרד להגנת הסביבה (המשרד לאיכות הסביבה בשמו הישן). עד אז לא רווחה כלל ההבנה כי הסביבה היא נכס ציבורי שיש להגן ולשמור עליו מפני פגיעה, זיהום והרס.
השינוי המהותי ביחס המדינה לזיהומים סביבתיים הגיע רק בשנת 2008 עם חקיקת חוק הגנת הסביבה, המכונה “חוק המזהם משלם”. החוק הכיר לראשונה באחריותו הפלילית של גוף שמזהם את הסביבה ומחייב אותו לשלם מחיר כבד על מעשיו.
אנחנו חיים בעידן אחר. רק חבל שלפעמים המדינה מתעקשת להחזיר אותנו קצת לאחור.
