הספר "המדיום הוא המסר", שפרסם ב-1967 חוקר התקשורת והחברה מרשל מקלוהן, היווה פריצת דרך מחשבתית על הקשר ההיסטורי שבין חברה לטכנולוגיה שלה. מקלוהן טען שהטכנולוגיה המשמשת להעברת מסרים בחברה נתונה משפיעה לא רק על התוכן שהיא מעבירה אלא משנה מהותית את אופי החברה כולה. כך, למשל, חברה אוראלית תאמין במאגיה, חברת כתב תאמין בדת וחברת דפוס תאמין במדע.
אנו חיים בעידן רב ערוצי בהיקף חסר תקדים וטכנולוגיה המתפתחת ומתקדמת בקצב מסחרר. הטכנולוגיה והמדיה שולטות בחיינו עד כדי כך שבני הנוער והילדים, וגם לא מעט מהמבוגרים, פשוט לא מסוגלים להתנתק מהמסך. לא בכדי מכונה דור הצעירים כיום "דור המסכים".
ספרים הם ממעטים לקרוא, עיתונים הם מושג לא קיים בעולמם ואפילו רדיו וטלוויזיה משעממים אותם עד מוות. זה איטי מדי לטעמם, ארוך מדי ומשעמם מדי. אלה הן הטכנולוגיות של האתמול, הם אומרים. היום יש לנו אינסטוש, טיקטוק, יוטיוב ושלל פודקאסטים שמלמדים אותנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים לדעת. יותר מזה לא צריך.
ואם הדור הוא "דור המסכים", הרי שהמסר שמכירים הצעירים ובני הנוער הוא המסר שמועבר באותם מסכים. ומהו מסר זה? למען האמת, תוכנו אינו כה חשוב. המסר לעולם יהיה קצר ככל האפשר, ממוקד מאוד וקליט. טוויטר התחיל במהפכה: רשת חברתית להעברת מסרים קצרים במיוחד. בעקבותיה התפשטה המגמה בכל עולם הרשתות החברתיות. יש סיבה מדוע יש מעט מאוד צעירים בפייסבוק ומדוע הוא נחשב כיום לרשת חברתית מיושנת: זוהי רשת שאפשר "לחפור" בה ללא כל מגבלה. ולמי יש סבלנות לקרוא כל כך הרבה?
עדות חיה לחשיבות המדיום בחיינו מהווה המרוץ האובססיבי של אישי ציבור, גופים, חברות, ארגונים ומוסדות אחרי חשבונות ברשתות החברתיות. אם פעם הוקצו תקציבים ואנרגיה בבניית אתר אינטרנט איכותי, אינפורמטיבי וידידותי למשתמש ובתחזוקתו, היום אין בכך די. היום משקיעים אנרגיה ומאמץ כפולים ומכופלים בפתיחה ואחזקה של דפי פייסבוק, חשבונות טוויטר, חשבונות אינסטגרם, לינקדאין ועוד ועוד.
אנו חיים בעידן המסכים והרשתות החברתיות. שם נמצא הקהל, ואם שם הוא נמצא – שם צריכים גם אנחנו להיות, מאמינים המנכ"לים ומנהלי המדיה והתוכן.
וכך הולכים ונפתחים עוד ועוד חשבונות ברשתות החברתיות. וכך אנו, האזרחים, התושבים, מוצאים את עצמנו קוראים וצופים שוב ושוב באותם תכנים ובאותם מסרים של אותם "שחקנים" או גופים כשרק הערוץ משתנה בכל פעם: פעם פייסבוק, פעם טוויטר, פעם טיקטוק, פעם אינסטגרם וכהנה וכהנה. אותו המידע, אותו התוכן, אותו המסר – רק המדיום משתנה.
רוצים להישאר מעודכנים?
גם אצלנו, בעירייה, המגמה זהה. זה החל בהחלטה לגיטימית להעביר בשידורים חיים את דיוני המועצה, נמשך בפתיחת חשבונות עירוניים רשמיים בשלל רשתות חברתיות, ובהן גם טיקטוק (רשת חברתית שפונה בפועל כמעט אך ורק לבני נוער וילדים, אשר ספק אם יש להם עניין כלשהו בתוכני עיריית חיפה) והסתיים (לפי שעה) בהפקת "מהדורת חדשות" עירונית עצמאית בפייסבוק.
תפקידה של רשות מקומית הוא לספק שירותים לתושב. חלק חשוב בשירותים אלו הוא העברת מידע חיוני באופן אמין, ישיר ונוח. זהו לא רק עידן הטכנולוגיה, זהו גם עידן המידע. ערוצי המידע המגוונים אמנם מסייעים בהעברת עדכונים ומידע שוטף בכל עת.
אבל האם יש צורך של ממש בכמות כה עצומה של ערוצי תקשורת עירוניים עם התושבים? האם הם משרתים מטרה ראויה מלבד השאיפה האובססיבית "להיות בכל מקום אפשרי"? האם מישהו בעירייה בודק את יעילותם של ערוצי המידע הללו? האם הם מייצרים תגובות, מעודדים דיונים, מעוררים שיח?
דבר אחד ברור: העובדה שהעירייה מנהלת כמות עצומה של ערוצי מידע ותוכן איננה מלמדת בהכרח שגם השקיפות גבוהה. די בצפייה רנדומלית בשידורי דיוני המועצה כדי להגיע למסקנה שגם העירייה הנוכחית, בדומה לקודמתה וככל הנראה בדומה למרבית הרשויות בישראל, אינה נוהגת בשקיפות ראויה, מסתירה מידע ולפעמים אף מעבירה מידע שגוי או מוטעה.
ריבוי ערוצי מידע אינו מלמד על יתר שקיפות או על טיפוח הדמוקרטיה. כשכל הערוצים משכפלים זה את זה אין לחמוק מן המסקנה שאלה הם פעלולי יח"צ ולא הרבה מעבר.
המאמצים המרובים לייצר עוד ועוד פלטפורמות שמפיצות כולן את אותו הדבר מלמדת שמקלוהן צדק: המדיום הוא אכן המסר.
