(צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב INGIMAGE)
(צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב INGIMAGE)

עופי גוזלית

פורסם בתאריך: 16.9.17 18:16

הפעם הראשונה היא תמיד הכי קשה. הנשיקה הראשונה שתוכננה במשך שבועות והסתיימה תוך שניות, הטיסה הראשונה שלוותה בחרדות ובהמון משקאות, הריב הראשון שנגמר עם הרבה סימנים כחולים ועם מעט גאווה, הנהיגה הראשונה סולו לאילת שהיתה כיפית יותר מהסופ”ש עצמו, וגם לגור לבד בפעם הראשונה בדירת חדר שבה למדתי לחיות על שימורים. ולמרות כל הפעמים הראשונות הללו עדיין לא הגעתי מוכן לפעם הראשונה של הילדה בגן.

היא אמנם היתה שנה שלמה במשפחתון, אבל גן עם 22 ילדים זה סיפור אחר לגמרי. ההבדל בין משפחתון לגנון זה כמו ההבדל בין קורס הכנה לצה”ל לבין טירונות. במשפחתון הילדה נמצאת עם עוד חמישה ילדים ומקבלת יחס משתי מטפלות, ובגנון היא צריכה לחלוק את היחס של שלוש מטפלות עם עוד 21 ילדים. המשפחתון היה בתוך בית רחב ידיים ומפנק עם כמה צעצועים לכל ילד, הגנון זה כבר חדר שמחולק בצורה לא הגיונית עם משחקים שיושבים בקופסה על מדף גבוה בלי החופש לגשת ולהוציא צעצוע מתי שבא לך. במשפחתון יצאו בימים נעימים לגינה מטופחת, בעוד שבגנון יוצאים בכל יום לחצר חסרת רחמים שמזכירה יותר חצר כלא לפעוטות עם מתקנים גדולים ועם ארגז חול שלידו תלוי שלט “הכניסה אסורה”.

חשוב לציין שלא התכוננו כראוי לחידוש הזה כי היינו בחופשה ארוכה ונחתנו ישר ליום הראשון בגן, שאמור היה להיות יום הסתגלות של כמה שעות עם ההורים. אז במקום להגיע ב־9:00 הגענו באיחור לא אופנתי ב־11:30 וישבנו שם כמו ילדים בעונש. כל הילדים החדשים כבר הלכו ונשארו רק הוותיקים, אלה עם מדבקות הקעקועים שכתוב עליהם “אין כמו הגננת” ועל הכיסא שלהם חרוטים הימים שעוד נשאר לשבת. מפוחדים ונרגשים ישבנו עם הילדה ושרנו בקול צרוד ומבוהל “מי אוהב את השבת” בזמן שהגננת הראשית חילקה הוראות לסייעות כאילו היו שבויות במחנה עבודה סובייטי (כן, כל צוות הגן דובר רוסית).

בזמן שאשתי זייפה ניצלתי את ההזדמנות לבחון את ילדי הגן ולנסות להבין מי מהם יעשה בעיות לבת שלי. זו היתה השעה שבה הם היו אמורים לישון, אז את כל המנקרים בישיבה הורדתי מהרשימה השחורה, כי אם אתה לא מסוגל להחזיק את עצמך ער בזמן חלוקת החלות אתה לא מהווה איום לבת שלי. אחרי הסינון הראשוני נותרתי עם שלושה ילדים שהדליקו אצלי נורה אדומה. אחת מהן נראתה ילדה חמודה עם עיניים כחולות, עם תלתלים שחורים ועם גוון שזוף באופן מוזר לגילה שכל הזמן חייכה. כשהיא חייכה לילדה שלי הסרתי את כל ההגנות ואישרתי אותה, כי כנראה שהיא ערה רק בגלל שנת לילה טובה.

הילד השני היה ער באופן קיצוני, כמעט על קוצים, ולא הספיק לשיר ולנוע במקום, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא מורגל ליום ולשעה ותוך חמש דקות אבא שלו בא לאסוף אותו. נותרתי עם האיום האחרון – ילדה שנראית גדולה מדי לסביבתה הטבעית, כאילו השאירו אותה שנתיים רצוף בגן. היא גבוהה בראש וחצי מכולם, היא הראשונה לכל צעצוע, היא קמה לקחת חלה ולא חיכתה שיחלקו לה, והיא אפילו בחרה את שיר הסיום של יום שישי. כשהילדה שלי השתחררה והתחילה לשחק עם הילדים האחרים בגן הבנתי שזו ההזדמנות הראשונה והאחרונה שלי – ישר בעטתי בצעצוע לכיוון הילדה הגדולה ושלחתי את הקטנה שלי להרים אותו ולמסור לה. המהלך הוכרז כהצלחה כי היה שם חיבור טוב פלוס חיוך וחצי חיבוק.

רגוע ושקט סיימתי את יום ההסתגלות, ומאז עבר שבוע בלי תקלות מיוחדות ובלי טלפונים מהגננת. אמנם הילדה חוזרת בכל יום עם סימנים חדשים על הגוף, אבל אלה סימנים של בחינה מחדש של מגרש המשחקים. כל עוד היא לא חוזרת עם חול רדיואקטיבי בנעליים, אני רגוע.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר