כל הפקת מצעד גאווה, קטן או גדול, דומה מאוד ללונה פארק ששיאי הפחד, החששות, ההתרגשות או החוויה שכולם זוכרים ממנו מתרחשים לקראת הסוף, בעלייה לרכבת ההרים האימתנית. מרחוק העניין הזה נראה מרשים, מושך, צבעוני, כיף ושמח. בעלי הניסיון יודעים לספר לאיזה פארק הכי כדאי ללכת, מהם המחירים, באיזו עונה בשנה יש מעט תיירים, באיזה תור חייבים לעמוד, באיזו אטרקציה תבזבזו חצי יום בהמתנה מתישה, מהו הדירוג הבטיחותי של המתקנים, ליד איזה מתקן שוכנים השירותים הכי נקיים ובאלו מסעדות או מלכודות תיירים בפארקים האלה ממש לא חייבים לעצור עם הילדים. מפיקים בעלי ניסיון באירועים, יודעים בדיוק מתי כדאי ואיפה הכי משתלם להפיק את האירוע, באיזו עונה הקהל נענה להזמנות ולפרסומים ומתייצב עם המזומנים בקופה, ומהו השילוב של אמנים, תאורה, הגברה, יח”צ, קד”מ, הרכבה ופירוק שיהיה הכי יעיל, יצמצם עלויות, יחזיר את ההשקעה, יתפעל את ההפקה בצורה הכי חלקה ובלי שום תקלה מראשון הנכנסים לחניון עד אחרון המבקרים, כך שסוכן הביטוח יהיה מרוצה והפוליסה תישאר חתומה במגירה. וכמעט שכחנו שכל הסיפור הזה גם צריך להפיק רווח נאה ליזמים ו/או לחברת ההפקה.
אפשר לתכנן את ההפקה לפרטי פרטים. נתחיל עם הבריף ועם הגרפיקה, נעבור לדיגיטל ולהזמנות בפייסבוק, ואז נצא עם הקונספט לנותני חסות (אולי נגרד מהם כמה שקלים לעוד דפוס וחולצות קד”מ), ואם העניינים מתחילים להסתבך אז צריך להתפצל – חלק יישארו ואחרים ינסו את מזלם בכל מיני עמותות שאולי רוצות שיתופי פעולה וצריכות קצת חשיפה ויפתחו את חשבונות הבנקים, וכולם ייפגשו באמצע הדרך לצפות בהתקדמות הפרויקט ולעשות סדר בין הצוותים שפועלים בשטח בחוסר תיאום. מזל שסוף סוף יש לנו סמארטפון ושאנחנו כבר יודעים להשתמש בו, אבל לא ממש שותפים בחפירות ובקבוצות של הכוחות שמושכים כל אחד לכיוון אחר. ובסוף הרי כולם חייבים לעשות פרצופים מחויכים למצלמה, גם תוך לקיחת סיכון של צרחות, חוסר הנאה ובושות בסרטון מול המשפחה, השכנים וסתם אנשים זרים בדף של ההפקה (רכבת הרים, כבר אמרנו), אז הם נדחפים לתור בכל הכוח תוך שליחת מרפקים לכל עבר, כי פתאום מסתבר שנגמר הזמן, וכולם שמרו את הלחץ ואת ההיסטריה לרגעים האחרונים לפני קיר המוות הזה. ובהפקות, כמעט כמו בכל דבר, למה להשאיר משהו לדקה האחרונה אם אפשר לדחות אותו לשנייה האחרונה ולהלחיץ את כל המדינה בפתרונות קסם לבעיות שאפשר היה לפתור מזמן או להימנע מהן לחלוטין אם תכנון הקונספט על הנייר היה מתבצע עם האנשים הנכונים כבר בפגישת התכנון הראשונה?
יש את הקטע הזה ברכבת ההרים, שאחרי כל היום המתיש הזה בכל המתקנים, הדחיפות בתור והנעילה של המושבים, היא מתחילה לזוז, ואז מחסירים פעימה. הרכבת מתחילה לטפס, ואנחנו עוד ממלמלים תפילה שהכל יסתדר, מוסרים ד”ש והזמנה לאירוע לכל יצור חי ודודה שאנחנו זוכרים מהגן ועד הפנסיה, ומנסים להסדיר מהר את הנשימה ולהיזכר בעוד איזה פרט שולי שבטח שכחנו וכנראה חשוב רק לנו, כי אנחנו יודעים שבסוף העלייה האיטית כל העסק כבר ייצא משליטתנו. נשאיר מאחור את טעויות הכתיב בגרפיקה, את השטויות שאמרנו האחד/ת לשני/יה בישיבות באמצע הלילה, ואת המחשבות ליום שאחרי שבו נצטרך להסביר לאן הלך התקציב. ואז מתחילה הצניחה החופשית אל הלא נודע, אל גיהינום התקלות הלא צפויות ובחזרה, כאילו שלפני כן משהו היה בשליטה.
וזוהי בדיוק ההרגשה בשבוע, בימים, בשעות ובדקות לפני הזריחה של בוקר מצעד הגאווה בחיפה, בעיקר לאחר שבשנים האחרונות ההפקה הזאת הכפילה את מספר המשתתפים בה משנה לשנה, והציפייה והלחץ על המפיקים הם עצומים. ולמרות שהבטחתי לא להוסיף סולר ממשאית הגאווה שלנו בתל אביב למדורת הקהילה בחיפה, כמו תמיד גם על ההפקה השנה יש לי סמי טריילר של ביקורת, שלשם שינוי אשמור אותה לישיבת הפקת לקחים בשבוע הבא (אם יהיה שם מי שישמע אותה).
כי השנה אני אמנם חתום סמלית במשטרה על בקשת הפגנה/תהלוכה הידועה בשמה העממי “מצעד הגאווה של חיפה”, וכנראה שיש לי אחריות כלשהי לפקקי התנועה המהממים שיהיו הבוקר בכל ציר מוריה ומרכז הכרמל (כאילו שביום שישי רגיל אין פקקים כאלה), ואני קצת מקווה שכל חיפה תעמוד שעה ברמזור בשקט למען הקהילה הגאה, ואולי אפילו אקבל תג שמי עם סרט יפה כזה שרשום עליו “הפקה” ואוכל להשוויץ שאני בכיר בקהילה, אבל השנה יש צוות הפקה שלם, מקצועי, נוצץ וברמה גבוהה כחלק מבית הקהילות ואגף הגאווה, והכל על חשבון העירייה.
ולנו רק נשאר לקום כמו נסיכות מסדה בבוקר המצעד, לשתות אספרסו בפאזל ולעלות בנונשלנטיות ללונה פארק הגאווה החגיגי שלנו במרכז כרמל.
חג גאווה שמח, חיפה, ובהצלחה לכל אנשי (ובעיקר נשות) ההפקה.
הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של קפה פאזל
