רגע לפני כתיבת סיכום שנתי הראשונה שבה חזרתי מהגלות בחיפה השכנה למערב השכונה הפרועה (להלן: רחוב מסדה) הגיע מכתב לא רשום מהמשטרה. מכיוון שלא זכורה לי פגישה לילית עם ינשוף תועה, חניה אסורה או פגישה עם מחלקת התנועה, וענייני עם מחלקת רישוי העסקים הם מסודרים, התרגשתי לפתוח את המעטפה הכתומה-לבנה בציפייה לפרק חדש בסדרת המתח והפעולה הדר חמש אפס. לו הייתי יודע מראש על הרומן הצמוד הזה עם הכחולים, אולי במקום בית קפה, הפקת אירועים והתמודדות כמעט יומיומית עם כל העניינים השוליים שנלווים בלית ברירה לעיסוקים האלה, הייתי מצטרף לשורות המשטרה ורודף אחרי גנבי הסוסים המודרניים שמציקים לנו עם אקדח גדול, טיזר חשמלי ומדים סקסיים בפוזה מגרה. ואם לא הייתי תופס אותם, לפחות היתה לי לפרופיל תמונה יפה ותחושת גאווה, תרתי משמע, במשטרה.
“לאחר בדיקת תלונתך, הוחלט לא להמשיך לחקור ולא להעמיד לדין את הנ”ל, וזאת מן הסיבה: לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין”, נכתב שם. בעולם מתוקן – או לפחות בכזה שפעם היה כאן, כך מספרת האגדה, כשהבריטים הסתובבו פה וחילקו הוראות לכולם במקום לשתות בירה בנמל אחר הצהריים, כשלבן גוריון היתה מילה (“שניידן!”) וכשסבתא שלי קיפלה מצנחים – עם ראיות כמו שסיפקתי למשטרה היו תופסים את הגנב או את חברו, קושרים אותם ותולים הפוך מאיזה עץ עד שמישהו מהם היה מזמר את כל המידע הנדרש לפענוח הפרשה ומחזיר את הציוד הגנוב, או לפחות היו מבקשים מהם בנימוס, ומיוזמתם כמובן, לא להתקרב לכאן יותר, כי אם יחזרו ושוב יגנבו או יציקו, מישהו עם סקלפל ובלי עבר רפואי היה נפגש איתם במחשכים.
לשמחת כל הצדדים, סיפורי הזוועה והאגדות האורבניות על כריתת ידיים ואיברים חיוניים אחרים מהמאה שעברה כבר הרחק מאחורינו, אבל הפשיעה הזעירה והמעצבנת עדיין מתרחשת יום יום במחוזותינו. ייאמר לזכות צוות הדר של המשטרה שהטיפול בתלונה על החבלה במערכת האבטחה של העסק וגניבת המצלמה היה מהיר מאוד. הם גם דאגו ללוות את הטיפול בתלונה ולעדכן על פרטים שחסרים, והתקשורת עם השוטרים היתה עניינית ויעילה.
הפעם, ולמרות שאחד מהגנבים תלש בעבר דגלי גאווה והפגין חוסר חיבה גלויה אלינו ברחוב מסדה, לא התעקשתי בעדות על הקישור האוטומטי בין עסק גאה והצקה על בסיס הומופובי, פשוט כי זו עבירת רכוש קלאסית ברורה ולא נראתה שם כוונה כלשהי לפגוע בנו פיזית או ליצור פרובוקציה, אלא הצגת גבריות ברברית ומתפרצת נגד קירות, עמודים, מצלמות ודגלים דוממים. והכל בחסות הוריו ומפעיליהם, שנאלצו למצוא להם דירות מסתור דווקא בהדר, ולא לקחו בחשבון שיגדל פה דור המשך שלא ידע את אימת הגורל האכזר ברצועת עזה או בשטחים – דור שבטוח שהדר היא גן עדן שבו הם מוגנים ויכולים לעשות את כל העולה על רוחם.
אין זה סוד ש”ניקו” את העיר התחתית כחלק מפרויקט השיקום המסיבי, ובכל אזור שיש בו פעילות עירונית חדשה כמו שוק תלפיות גם דואגים לרשת במצלמות את הסביבה כולה, להגביר סיורים ולעקור את העשבים השוטים כדי שזה לא יפריע לשותים ולחוגגים בטברנות, לדיירים החדשים עם המלגות והכי חשוב – למשקיעי הנדל”ן המפורסמים שקונים כל לוקש ולופט, משפצים אותו ומקפיצים מחירים. בניין שסוחרים בו בסמים או מקום שיש בו מכות בכל לילה בחדר המדרגות פשוט לא מצטלמים טוב לקטלוגים של המתווכים ומרחיקים את בעלי ההון והמזומנים.
בסיכום השנה המתקרב ובא כנראה אתייחס לרובע מסדה-הלל כאזור שבאורח פלא תקוע באיזושהי קפסולת זמן ועדיין נהנה משם טוב שיצא למרחקים עם המון פוטנציאל גאה ועם תושבים אכפתיים וקהילתיים. אבל אם נדידת העמים והעבריינים תימשך מתחת לאף של השלטונות והמשטרה, כנראה שכל מה שיישאר פה זה מחירי דירות ריקות גבוהים, מדרכות מלוכלכות ואגדות על שניים-שלושה בעלי עסקים משוגעים עם כובעים שפעם היו פה, בין תחנות הסמים ובית קהילות לגאווה וסובלנות (שגם הוא משום מה מסתתר בפינה שקטה במסדה). אגב, אולי השנה הגיע הזמן לשים שלט הכוונה קבוע בכניסה לרחוב, דחליל קווירי או דגל גאווה ענק, כדי שנרגיש קצת נוכחות גאה וגם יבריח את הגנבים?
***
יום שני, 21.8, 17:00, בית הקהילות לגאווה וסובלנות: מפגש משפחות גאות עם מופע מפעיל לילדים (דודו ילדודו). חברות, חברים וכל ילדי השכונה מוזמנים. הכניסה במדרגות הצדדיות ברחוב מסדה 6, ויש גם גישה נוחה לנכים מכיוון רחוב קסל דרך גן נתן.
הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של קפה פאזל
