אחד מהרגעים המרגשים בילדותי היה הרגע שבו כל הבני דודים הכינו קישוטים לסוכה מגזרי נייר של ירחוני “לאשה” ישנים עם כתמים של קפה עליהם. ההתרגשות היתה בשיאה – להפוך את הסוכה להכי יפה בעיר ואולי לזכות בפרס הסוכה היפה של ראש העיר. בחרנו את הקרשים הכי טובים, השקענו במסמרים חדשים, הפכנו עיתונים שלמים ליצירות אמנות של לולאות אינסופיות, הוצאנו שטיחים מרוקאיים מהבוידם ותמונות של הבאבא סאלי מהחדר של סבא וסבתא, גנבנו את הסכך הכי משובח שיש, עטפנו את הסוכה בבד מעוצב ולבסוף חיברנו את הסוכה לחשמל בצורה שלא היתה מביישת את החשמלאים של “יצאת צדיק”. אבל כמו כל דבר טוב גם ההתרגשות הזו התחלפה בלעזור לסבא להרכיב סוכת נצח מברזלים מוכנים מראש, ובשלב מאוחר יותר לבוא כאורח באיחור אופנתי לסוכה שלא היה לי שום חלק בבנייתה.
אבל עכשיו, כשאני אבא, יש לי תירוץ להצית את ההתרגשות הזו מחדש ולחלוק את החוויה עם הילדה הקטנה שלי. העניין הוא שהיא עדיין קטנה מדי בשביל להחזיק מספריים או פטיש ומסמר, אז לקחתי אותה לשכונה חרדית בעיר בתקווה למצוא בניית סוכה בעיצומה ולראות איך אפשר לעזור. רק בסוכה הרביעית מצאנו משפחה עם ילדים שלא נתנה בנו מבטים של “שיקסע החוצה”, ושאלתי בנימוס אם אפשר להשתתף בהכנות ובהרכבות. לאחר שנעניתי בחיוב ישבתי עם הילדה על שרפרף מאולתר וקיוויתי לספוג קצת אווירה. הילדה נלחצה ממספר הילדים שהיה שם בחלל הקטן, ולאחר ניסיונות הרגעה כושלים עם שוקולד, עם חטיף ועם שיר מפדח החלטתי שחוזרים הביתה.
אבל אני טיפוס עקשן ולא ויתרתי לילדה. איך שהגענו הביתה קטפתי כמה עלים מהעץ הכי גדול בחצר, לקחתי את גדרות העץ הקטנות ששמנו לגורים בבית, ובניתי לה דגם זעיר של סוכה. הושבתי אותה לידי עם הפאזל שלה ועם קופסה של מגנטים קטנים של חיות והתחלנו לקשט את הסוכה המיניאטורית. זה אמנם לא היה כמו פעם, כשאני הייתי ילד, אבל עדיין מלא בקסם ושינוי מרענן ממסיבות התה המביכות שהיא נוהגת לעשות לי מדי פעם בבית. כשסיימנו לקשט את הסוכה התרגשתי כמו ילד קטן והיא התרגשה כמו שילדה בגילה בדרך כלל מתרגשת, שזה אומר שתי מחיאות כף, חיוך קטן, וישר להרוס. אמנם לא נשאר הרבה מהסוכה המסכנה, אבל את הזיכרון הזה של אב ובת כבר לא יהיה אפשר להרוס.
כשחג הסוכות עצמו הגיע ונסענו להתארח אצל המשפחה המורחבת נדהמתי לגלות שהילדה מודעת באופן אינטליגנטי לסביבה שלה. ברגע שבו נכנסנו לסוכה היא הבינה שמשהו אחר קורה וקראה בקול הקטן שלה “צ’וקה, צ’וקה”. מסתבר שהזיכרון שלה טוב יותר מזה של אבא שלה והיא זכרה את המילה “סוכה” מהיום שבו בנינו את הסוכה הקטנה. ילדים תמיד ימצאו דרך להפתיע אותך מחדש, כי אחרת איזו סיבה יש לנו לסבול אותם?
כמובן שיש עוד הרבה מה לספר על חג הסוכות, כי אין לך רגע דל אחד בחול המועד ובערב החג השני. אני יכול לספר על הטיול לירדן שבו כמעט איבדנו את הכלבה בנהר או לתאר את עלילות הקטנה במיני ישראל, אני יכול לכתוב כאן ארוכות על הביקור הלא מוצלח אצל הדודה והדוד שהיא פגשה לראשונה בחייה או לצייר לכם סיפור ציורי על היום ההוא שבו הלכנו לפארק טרמפולינות שמתיימר להחליף את טרנד הג’ימבורי לעוללים פרועים. אבל הגענו לסוף הטור, אז נותר לי רק לייעץ לכם דבר אחד: אל תשאירו את הילדה לבד בסוכה מלאת קישוטים שעמלו עליהם הבני דודים היותר גדולים שלה, אחרת אין לכם סיכוי לזכות בפרס הסוכה היפה של ראש העיר.
