איך מתחילים טור כזה בכלל? איך כותבים אותו בלי להיסחף לרגשנות יתר, בלי קיטש? תוך כדי ארגון מחשבות מתבהר לי שזה לא יכול להיות טור פרידה. זה חייב להיות הספד. ואני לא היחיד שמרגיש כך. רבים מהחברים שצברתי במהלך השנים בדאנק אומרים את זה במפורש – זה כמו לאבד מישהו קרוב. אולי בגלל זה אני כבר כמה חודשים מגיע קצת פחות, לפעמים מאוחר או רק לרגע. הרגשתי שזה בא ושנאתי את זה.
זה לא הלוקאל הראשון שלי שאני נאלץ להיות נוכח בסגירתו, אבל אני חושב שמעבר לזה שהוא הממושך ביותר – קרוב לעשר שנים – ממנו חשבתי שלא אצטרך להיפרד לעולם. לא יודע למה בדיוק, ואולי את זה אני מבקש לברר כאן. אולי זה דומה למחשבה שמעצמך אתה לא באמת תצטרך להיפרד אף פעם, מחשבת השווא הזאת שהנצח קיים בכל זאת ושאחריה באים הניחומים המעצבנים בנוסח “הוא חי אצלנו בלב” ו“כל עוד מישהו מזיל דמעה הוא קיים”.
הדאנק אף פעם לא היה משהו אחד. הוא יכול היה להיות המקום הזה שבאים אליו לשתות בירה במזיגה איטית ולהתרברב בידע על חוק הטוהר הבווארי ועל מקור הסינגל מאלט הזה או ההוא (איילה, לא זה היילנד, לא זה ספייסייד וחו”ח). הוא היה, בנסיבות אחרות, המקום שאפשר לבוא עם הילדה בצהריים ולשתות בירה בזמן שהיא מחסלת את כל הגבינה בצ’יפס. והוא גם היה המקום למפגשים טעונים, פוליטיים, לפעמים למורת רוחו של אלכס אדלשטיין הבעלים, שבהם אתה משיק כוס עם מי שיושב לצדך אבל יודע שלעולם לא תשיקו בדרך.
הדאנק, תמונה היסטורית
בפעם הראשונה שנכנסתי לדאנק, כשאיש שם לא הכיר אותי, השעה היתה אולי 2:00 ובפנים ישבו אולי ארבעה אנשים. מהבר צעק לי מישהו “שלום”. “וברכה”, עניתי. “ברכה זה אחלה סנדביצ’ים”, הוא השיב. באותה שנה ביליתי בדאנק יותר ערבים מאשר בבית. עבדתי בתל אביב, וכשהייתי חוזר בערב, ברכבת, הייתי מקצר את הנסיעה ובמקום בקרית חיים יורד בבית דגון וסוגר את הלילה עם החבורה שהתאספה סביב המקום.
זו אולי הנקודה החשובה ביותר. אין טעם לאפיין את החבורה הזו, שמאז הצטמקה ותפחה לסירוגין ושינתה את הרכבה ונשארה אותו דבר. יש בעדת הקבועים של הדאנק אמנים, מדעניות, סטודנטים, נהגי מוניות, סוחרים, בוהמייניות, חנונים – מכל הבא ליד. העובדה הזו עומדת לכאורה בסתירה לתדמית שמדי פעם נהגו ליחס לדאנק, כאילו מדובר במקום נוקשה, ושהתבטאה בין השאר ברשימת החוקים שהתנוססה מעל לבר. תל אביבים שהייתי מארח בדאנק מדי פעם היו מעיפים ברשימה מבט צדי ומבליעים חיוך לעגני. “הבדיחה היא על חשבונכם”, הייתי אומר להם, “במקומות שלכם לא קורה לעולם מה שקורה כאן”.
א דאנק
התוכן של החוקים לא באמת חשוב. אולי לאלכס כן, ולכמה פריקים של טוהר בווארי. כלום לא היה קורה אם אפשר היה לשתות שם וויסקי עם קולה או שנדי, ובניגוד לתפישות המיסטיות של אלכס, התערבות בפלייליסט לא היתה מובילה להיתוך של הכור בדימונה (לפי מקורות זרים כמובן). החוקים היו מעין תבנית שאיפשרה את הקיום של מרחב פרטי במרחב הציבורי. כדי שמרחב כזה יתאפשר הוא צריך להיות מוגן, וכדי להיות מוגן הוא זקוק לגבולות. “אצל אלכס אתה תמיד תקבל את אותו הדבר”, אמר לי פעם אחד מהלקוחות/עובדים. הבית הוא לא המקום שבו אתה עושה מה שאתה רוצה, תסכימו איתי בוודאי. לפעמים הבית הוא בדיוק המקום שבו אתה לא עושה מה שאתה רוצה, ועושה הרבה מאוד ממה שאתה לא רוצה.
וזאת הסיבה גם שבדאנק התאפשר מפגש. ברים נועדו להיות מרחבים פרטיים המאפשרים נוכחות של זרים. מפגשים כאלה קורים ברוב הברים, אבל לא בהיקף הזה ולא בטבעיות הזו. בדאנק, ברגע שהיית מציג בפנים את כף רגלך, אתה חלק מההתרחשות. בעוד שבמקומות אחרים זה נחשב לפולשני מיד להתחיל לדבר עם מי שיושב לידך, בדאנק היה כמעט לא מנומס להתעלם מהשולחן ליד.
הדאנק, תמונה היסטורית
זה המקום להגיד משהו על אלכס, שהמקום הזה הוא מפעל חייו. הוא רואה בעצמו מי שרוצה להשאיר חותם על חיי התרבות של העיר, ואין ספק שהוא עשה את זה, אבל לא בהכרח במובן שהוא חושב. אלה לא המטרות המוצהרות שהוא ניסה לחנך אליהן, כמו אופני שתייה ואכילה, ואפילו לא הדרישה לכבד את המרחב באמצעות שמירה על קוד התנהגות מסוים. התרומה שלו היא פעולה ברמת השיח. בכך שהוא אמר “המקום הזה הוא הסלון שלי ואני מארח בו אנשים” הוא איפשר את ההתייחסות של אחרים לדאנק כאל בית. דאנק הוא הפאב הפרדיגמטי – הוא לא טרנדי, הוא לא פיק אפ בר, הוא לא קולי והוא לא ההנגאאוט של מישהו כזה או אחר. מפתה להגיד על הדאנק שהוא לא סתם בית, אלה הבית. אבל זה יותר מזה. פעמים רבות אמרתי שמה שכל כך חיבר אותי אליו היה העובדה שאחרי כמעט 20 שנה בתל אביב סוף סוף הגעתי למקום שיש בו מידה שווה של עברית, ערבית ורוסית, ושבניגוד לבירת הסגרגציה ההיא יש לי סוף סוף מקום שבו אני יכול להיחשף לתודעות שונות. הנקודה היא שדאנק היה לא רק הבית אלא הבתים. וכשאני חושב על זה, משהו סוף סוף מתחיל לעכל את הבשורה ולהרגיש את הכאב. הוא היה הבתים של מתן ואילנה וג’ינג’י ושחר וסיון ואינה ואנג’לה וילון ואריאל ורובי ומונדר ודני ומוגי ומאג’ד ואלון ואמיל ורנא ונדים וגידי והילה וגנא וסטאס ורוז’ה וסאשה ודורית ועידית ואברי ושרון ומוראד ואנה ואופיר ומיכאל ווקסלר וברונו ועוד רבים.
משהו בי רוצה שזה יהיה פחות כמו אובדן ויותר כמו גירושים עם סדרי ראייה. נבוא פעמיים בשבוע ופעם בשבועיים לסופ”ש. אני מוכן לפצל את ימי ההולדת ולאמץ לכל הקונספט של בית מחוץ לבית גישה חדשה (לעשות ספונג’ה מדי פעם, אם צריך. אפשר להוסיף חוק כזה לרשימה – מי שלא שוטף רצפה מקבל סמרטוט או משהו), כי אי אפשר להצדיק את הסגירה של הדאנק בשום צורה – רק להצטער. בית זה דבר נחוץ, לא מותרות.
כששואלים את אלכס מה פירוש השם של המקום הוא מספר שהוא התכוון לייסד ספורט בר, ומכאן הרפרנס לכדורסל. לא באתי לסגירה, מהסיבות הנזכרות לעיל, ואשמח מאוד אם הגזרה תבוטל, אבל אם לא, הנה בכל זאת מילת פרידה: מי שמכיר אותי יודע שכשאני באמת מתרגש אני עובר ליידיש. א דאנק ביידיש זה תודה. א דאנק.
