אתי כרייף, השופטת לשעבר, היא עכשיו "סלב" מתהווה. החברה האנושית, שהוציאה מקרבה את לאונרדו דה וינצ'י, אייזיק ניוטון, פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד ואלברט איינשטיין, את הלן קלר ומארי קירי, טוני מוריסון וחנה ארנדט – החברה הזאת מייצרת עכשיו כוכבי אינסטנט, סלבריטאים בשנקל, שכל הישגם הוא העובדה שהם מוכרים, מושכי תשומת לב, "קובעי דעה", ואין זה משנה כלל איזו דעה הם קובעים, בעבור מי ואת תשומת ליבו של מי הם מושכים.
אתי כרייף היא עכשיו "סלב" מתהווה. אך לפני כשנתיים פרשה מכס השיפוט בעקבות הסכם שאליו הגיעה עם הפרקליטות כתחליף להעמדתה לדין בעבירה של שיבוש ראיות. כרייף מחקה מן הטלפון החכם שלה תמלילי שיחות שעשתה עם כמה אישי ציבור בכירים, ובהם גם השר לשעבר משה כחלון. רק על מעשה זה – גם אם נתעלם לרגע מן הדרך שהובילה אותה מלכתחילה לכס השיפוט – עליה להיות מוקעת ומוקצה מן החברה הנורמטיבית.
השמדת ראיות היא עבירה פלילית קשה. מי כמו שופטת לשעבר ותובעת משטרתית צריכה לדעת זאת.
אבל אנו חיים בזמנים משונים. פעם, כדי לדעת היה עלינו לקרוא ספרים, לעשות מחקרים, ללמוד… היום פותחים את האינטרנט, מגגלים, מוצאים מידע משלל מקורות ומלקטים מתוכו את מה שמתאים. מהימנות המידע או המקור – חשובה פחות. פעם, כדי לדעת "מה קורה" היינו קוראים עיתון יומי, מקשיבים לחדשות ברדיו, צופים במהדורה בטלוויזיה. העיתונות הייתה מקור בלעדי ומהימן לידיעותינו האקטואליות. מי שלא קרא עיתון, לא הקשיב או צפה בחדשות – לא ידע מה נעשה סביבו.
היום, העיתונות ה"מסורתית" נמצאת במשבר העמוק בתולדותיה – הן כלכלית, הן תדמיתית. הרשתות החברתיות, המקדשות את חופש הביטוי והדעה הרבה יותר משהן מקדשות את האמת – נוגסות עוד ועוד במעמדה השחוק עד דק של העיתונות המסורתית. אם אתם בני פחות מ-30, סביר להניח שמקור המידע העיקרי שלכם הוא הרשתות החברתיות ולא העיתונות. סביר עוד יותר להניח שמרבית צרכני המידע ברשתות החברתיות לא מקדישים תשומת לב מיוחדת לשאלה עד כמה מהימן ואמיתי המידע שהם צורכים שם. רבים מהם אינם מודעים לכך שהמידע הוא במקרה הטוב לא מדויק ובמקרה הגרוע שקרי ומוטעה לחלוטין.
וכשלאמת האמפירית אין עוד משמעות ולכל אחד "האמת שלו" ("אמת אלטרנטיבית", כינה זאת דונלד טראמפ – השקרן, המתעתע והבור ביותר בנשיאי ארה"ב), אין זה מפתיע שכששופטת לשעבר, שהתפטרה בשל חשדות חמורים נגדה, אומרת בריאיון בתוכנית תחקירים פופולרית כי היא "קורבן" וכי נעשה לה עוול, ועוד זוכה לתמיכה מפי כמה וכמה "ידוענים" ו"קובעי דעה" – יהיו מי שיאמצו במהרה את המסר ויהפכו את המואשמת למאשימה, את החוטאת לזכה וטהורה.
הרי לא היה משפט, הם אומרים, והיא לא הורשעה בדבר – אז מדוע היא אשמה? במה היא "לא בסדר"? כל חטאה, יאמרו, היה ש"המערכת" החזקה שיחקה בה. "המערכת" – קרי: מערכת המשפט, הפרקליטות, גורמי החקירה. ומדוע? כיוון שהיא, לדידם (לכאורה כמובן), "לא משלנו" – היא מזרחית, מהפריפריה, דעתנית ונחושה. לא אחת שתתקפל ולא אחת שתוותר לעצמה. היא הגיעה רחוק מדי, התקרבה אל השמש – ולכן נמס הדונג בין נוצות כנפיה והיא צנחה אל המצולות.
רוצים להישאר מעודכנים?
זו, בתמציתיות, התיאוריה הרואה בכרייף קורבן ולא אשמה.
אתי כרייף היא עכשיו "סלב" מתהווה. מאז התראיינה כרייף בתוכנית "עובדה", הספיקה לשמש "פרשנית משפטית" בערוץ 13, להתפקד לליכוד, להתראיין אצל גיא פינס ואף להיות אורחת כבוד בפרמיירה של סרט קולנוע חדש. זימונה לאחת או כמה תוכניות ריאליטי כבר נראה באופק והיו שאף העלו את הרעיון להריצה לראשות עיריית חיפה (אף שאינה חיפאית ומעולם לא הייתה).
אינני מתרגש. כרייף לא תעתיק את מגוריה לחיפה ובוודאי שלא תתמודד למועצה (לא כל שכן לראשות העיר). זה לא מעניין אותה ולבטח לא אמור לעניין אותנו. היא גם לא העניין כאן. הקלות שבה מתהפכת המציאות, השקר מתחפש לאמת והפשעים מולבנים בשם איזה מאבק ציבורי מזויף בדמון מדומיין – זהו העניין האמיתי שצריך להדאיג אותנו.
הדמוקרטיה אינה מתבססת על חוקים, מוסדות או רשויות. היא מתבססת על אמון הציבור. אם תגרע את האמון – תקעקע את בסיס הדמוקרטיה. אז כבר לא צריך טילים איראניים כדי להשמיד אותנו. נעשה זאת טוב יותר בעצמנו.
