לפני שבועות אחדים ביליתי חצי יום בתל אביב. היו אלו ימי שלהי חודש יולי, כשעדיין אפשר היה להרגיש משב רוח קריר בשעות הערב המוקדמות. פסעתי עם חברים בשדרות רוטשילד לכיוון כיכר הבימה ונהניתי מגן העדן האורבני שהקיף אותנו. הלכנו במסלול המיועד להולכי רגל ולרוכבי אופניים במרכז השדרה. מסביבנו נפרשו שורות של עצים, גינות קטנות, ספסלים וכמה בתי קפה בסגנון הקיוסקים הקטנים של שנות ה־50.
לא היינו היחידים שעשו את המסלול. המון אנשים צעדו בשדרה. חלקם מלווים בכלבים, חלקם ניצלו את השעה להליכה או לריצה קלה, זוגות טיילו להנאתם, משפחות נפשו בצוותא. נעצרנו כדי לשבת על כיסאות הנוח ועל הערסלים שהוצבו לאורך השדרה. קצת לפנינו ישב צעיר בתנוחת מדיטציה. הרחוב נבח, דיבר ושר בו זמנית.
כשחושבים קצת, גם בחיפה יש לא מעט מקומות עם פוטנציאל לחוויה אורבנית מהנה. לדוגמה שדרות בת גלים המובילות אל חוף הים, שדרות הנדיב המקשרות בין ציר מוריה לרחוב הירקון וגם טיילת לואי התיירותית. אך משום מה השדרות ריקות מהולכי רגל. שוב ושוב עלתה בראשי השאלה מדוע החיפאים לא יכולים ליהנות מכל הטוב הזה. הרי חיפה היא אחת מהערים הירוקות ביותר בארץ ובעלת שכיות חמדה מהיפות שיש במחוזותינו. גם גינות ופארקים יש לנו ברחבי העיר, וכולם שקטים באופן מחשיד. למי השקט הזה שייך?
מעשה בקיוסק ובשכן: היה היתה גינה במרכז הכרמל. כמו גינות רבות בעיר היא עמדה ריקה ומיותמת. עד שקם יזם ועשה מעשה. הוא פתח בגינה, במבנה הקיוסק הקטן שעמד שם שנים, בית קפה שכונתי. עד מהרה הגיעו תושבי השכונה שהיו צמאים למעט התרחשות עירונית והפכו אותו למרכז חברתי שוקק חיים. בעקבות כך גם הגינה קיבלה חיים חדשים. החגיגה התרחבה כשהחלה המסורת היפה של מסיבות ימי הולדת בגינה בשבתות. אבל אז הגיע השכן. זה שלא יכול לסבול רעש. כי שקט צריך להיות כאן תיכף ומיד.
וזו התשובה, ילדים יקרים, מדוע לא יכולה להיות כאן התרחשות אורבנית אמיתית. כי חיים זה רעש ולא שקט, וחיפה מלאה באנשים שלא רוצים שיהיו חיים כאלה בגבולותיה. קידוש השקט הוא הערך החיפאי החשוב ביותר בשכונות הכרמל. ניתן היה לקבל זאת בהבנה אם התרבות הזו היתה מאפיינת שכבת גיל מבוגרת, אך היא פושה בכל הגילאים – החל בזוגות הצעירים וכלה בזקני השוכנים בבתי האבות. יצא לי אפילו לחזות בסטודנטית שהתרתחה על הרעש שהקימו בליינים בפאב הסמטה, מתחת לדירתה בשוק התורכי. אני לא הראשונה ולא האחרונה לכתוב על ג’נטריפיקציה בחיפה, אבל תלונות חוזרות ונשנות על רעש סגרו לא מעט מועדונים ופאבים — מקומות שהיו לעתים פתוחים לפני שהתיישבו בקרבתם אנשים שרצו לישון.
הרצון להסות מופיע בפתאומיות כשאנשים מקימים בית בישראל ומתחילים — נו, איך לומר את זה – להתברגן. כמובן שאתה לא חייב להיות איש משפחה כדי לרצות את השעות המטכ”ליות המגיעות לך, כמו שהסטודנטית מהפסקה הקודמת מוכיחה. אנשים אלו הם חוד החנית של הג’נטריפיקציה ושל גסיסה אטית של מתחמי בילוי ושל הדחף להגיד לזבי החוטם: “אתם שומעים? כאן זה לא תל אביב!”.
ובאמת, כאן זה לא תל אביב. בגלל זה המון צעירים עוזבים את חיפה. בפעם הבאה כשתתקשרו 100 תשאלו את עצמכם: מה יותר חשוב — העתיד של חיפה או הכרית שלכם?
הכותבת היא בלוגרית ומפיקה בתחום התרבות
