לפני הכל, ראוי לפתוח בהתנצלות בפני אראל מרגלית שמקדם יוזמות סטארט אפ בחיפה ובצפון ויזם את כנס אקוסיסטם בשבוע שעבר. אל הכנס הגענו, קבוצת פעילים חיפאים, לא כדי לפגוע בו אלא במטרה ליצר פרובוקציה בנאומו של שר האוצר משה כחלון לקראת הדיונים בוועדת הפנים על חוק רישוי העסקים, הידוע גם כחוק חיפה כימיקלים.
החוק מבקש לבטל את סמכותן של רשויות מקומיות לשלול רישוי ממתקנים בשטחן אשר יוגדרו כתשתיות לאומיות על ידי הממשלה. המניע לקידום החוק הוא הוויכוח על החזרת האמוניה למפרץ חיפה אל מול התעקשותה של העירייה על החלופה הבטיחותית יותר, שהיא גם יקרה יותר לבעל המפעל. בשאלה עד כמה מפעל הדשנים הוא תשתית לאומית הדעות אינן חלוקות — הוא לא. ברור כי החוק יופעל גם על בז”ן, גדיב וכרמל אולפינים, ולכן נאלצנו לעצור הכל ולפעול בכל הערוצים, לרבות הפרעה לנאום בכנס חיובי. נראה שפעלנו נכון. רעש תקשורתי בליווי של מתקפת טלפונים, עשרות סמסים ומאות מיילים לחברי הוועדה גרמה להחרגתו של חוק רישוי עסקים מחוק ההסדרים ולהוספה של כמה הסתייגויות, לרבות של מנכ”ל המשרד להגנת הסביבה.
שוב מסתבר כי קומץ פעילים מחיפה ומהקריות מוביל את העשייה בכל הקשור לסוגיה החשובה ביותר לעתיד העיר והאיזור — מפרץ חיפה. היינו מצפים כי יהיו אלו הפוליטיקאים המקושרים, מראשי הרשימות במועצת העיר ומבעלי האספירציות הפוליטיות שישתמשו בטלפונים שלהם לא כדי לקבל הוראות מהשלטון המרכזי אלא כדי להציב לו דרישות, אך אין דבר רחוק יותר מהמציאות.
למשל נציג מפלגת השלטון במועצה, אשר בימים כתיקונם פוקד את תושבי רמת בגין לליכוד בתמורה לאי סלילת כביש עוקף, הגיע לדיון החשוב בכנסת בלי לבקש אפילו את רשות הדיבור. גם ראשי הרשויות הסובבות נאלמו כולם דום. מי שלקחו על עצמן להוביל את הדיון, ולבסוף להיות מורחקות מממנו, הן ליהי שחר ברמן ורוית שטוסל שעומדות בראש החץ של המאבק החיפאי.
רוצים להישאר מעודכנים?
הביזיון לא מסתיים בליכוד. הוא מתקיים גם במפלגת האופוזיציה הגדולה — העבודה — אשר לה ארבעה מועמדים ברשימות שונות במועצת העיר. איש מהם לא מעורב בשום צורה במאבק, לא מטריח את עצמו לדיונים בעתירה, לא מנסה את כוחו בפעילות שטח ובטח שלא דורש מראש המפלגה הנבחר – השר לשעבר להגנת הסביבה — להשמיע את קולו, בניגוד למשל למשמרת הצעירה שמריצה יוזמות עצמאיות לגבי המאבק. מקרב המתמודדים שלקחו חלק פעיל בקמפיין של אבי גבאי (כמו שניתן לראות בשלל צילומי הסלפי), לאיש מהם אין האומץ לדרוש מגבאי לעסוק בנושא המשמעותי לחייהם של יותר ממיליון תושבים. גם סיעת הירוקים אינה רלוונטית, דוד עציוני לא משתדל מספיק אצל כחלון בנושא בז”ן, והסכסוך בין הליטאים לחסידים בחיפה מטריד את ח"כ משה גפני ואת חבר מועצת העיר מיכי אלפר הרבה יותר מאשר אחוז תחלואת הסרטן בשכונת רמת ויז’ניץ. מביש, עלוב ומקומם.
אנחנו רגילים לעובדה שאיש אינו סופר את חיפה. למה? חלק מהתשובה נעוץ בכך שהפוליטיקאים המקומיים לא סופרים את העיר בעצמם ושואבים את הכוח הפוליטי שלהם מלמעלה במקום מהשטח. הם משוכנעים כי די בלוגו מפלגתי כדי לקבל את אמון הציבור, בזמן שהם בעצמם לא שוכבים על הגדר עבור תושבי העיר ומשאירים לפעילים את העבודה הקשה באמת — לקחת יום חופש מהעבודה, להפקיד את הילדים אצל בייביסיטר כדי להגיע לעוד מפגש פעילים ולעוד ישיבה בירושלים. אנחנו נכנסים לשנת בחירות, ועבורי השאלה במי אבחר היא מיותרת. לא אתן את קולי לאף מועמד שלא רתום למאבק החיפאי, לא אצביע למועמד שעסוק בעיקר ביחסי ציבור ושבשעת הצורך לא מתבטא בעניין ולא מפעיל את כל קשריו לטובת העיר.
אין ולא תהיה הצדקה להתנערות מהנושא המהותי ביותר לעיר שלי, אשר יש לו השפעה על בריחה של צעירים, על פרנסה ועל תחלואה.
הכותב הוא פעיל חיפאי חבר בארגוני הסביבה ואיש חינוך המתגורר בהדר
