המגוחך והנעלה באו לעולם כרוכים זה בזה. “מה נעלה יותר”, שואל הנסיך הדני הקודר, “לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר” וגו’, והנה מישהו לא שמע אותו טוב וישר קופץ “מה נעל? מי נעל? למי קראת נעל?”, ומהון להון נעלבים, פורצת מלחמה, נהיית טרגדיה והכל בגלל איזה אציל מנוון שחשב שקוראים לו נעל. קיצורו של דבר: אין לנו הרבה שליטה בגורל שלנו, ואם יש הרי שהיא זמנית ודלה. אנחנו שואפים לשחקים ומגלים שככל שעלינו כך ירדנו.
לשם הדגמה, השבוע נפתח במשב של אוויר הרים ולא סתם הרים אלא האלפים – קרירים ולבנוניים. כך חלפו ברחובותינו רוכבי הג’ירו ד’איטליה – המרוץ שאת שמו למדו עשרות אלפים לראשונה בחודש האחרון. יממה אחר כך כבר סיפרו חכמינו בהגדת שימאנו, וכולם חימשו את עצמם במושגים כמו דבוקה וחולצה ורודה ומקטע, וכולם לחשו לעצמם כמנטרה “מרוץ האופניים השני בחשיבותו בעולם”, כאילו עצם החזרה על המילים האלה תהפוך אותנו לטובים יותר.
האמת? התרגשתי. הלכתי לראות. נרעדתי כשחלפו המכוניות הראשונות עם האופניים החליפיים, לבי רחב כשעברו אופנועי המשטרה וצפרו, ובמהלך ארבע השניות שנדרשו לדבוקת הרוכבים לחלוף על פני קהל המאות שהריע להם בתחנת המטרונית בצומת הצריף עצרתי את נשימתי ועורי נעשה חידודים חידודים.
זה היה באמת אירוע חריג. לא מכאן, לא ישראלי. איך הם חלפו כך, כאילו דבר לא נוגע להם בלייקרה המבריקה, מפלחים את האוויר כמו דמויות דו ממדיות. אם זה היה אמיתי, אם הם היו יודעים שהם בישראל, הם היו עוצרים, יורדים מהאופניים, באים להסתחבק ותוקעים איזו שווארמה בחאזן, אבל הרוכבים האצילים של הג’ירו? לא שווארמה ולא נעליים. אז יסלחו לי המקטרגים וחסידי ה־BDS ומתנגדי ההתייוונות הרכובה – תחילת השבוע שייכת לנשגב.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל הנה רק התחיל השבוע להתגלגל וקיבלנו תזכורת כואבת לכך שאחרי הפסגה יש ירידה תלולה. שאחרי ככלות הכל בכל נעלה יש נעל ובכל נשגב יש שגב. אחרי שראינו את חיפה בטלוויזיה, ובית דגון נראה כמו שאטו ד’איף לחופי מרסיי ורחוב העצמאות כמו איסט האוסטון בלואר איסט סייד, נחתנו אל המציאות האפורה. זה לא שמשהו מיוחד קרה. סתם היה גשם בוצי, ושדרות ההסתדרות שבו להיות מרק פטרוכימי ופרוטרום נמכרה במיליארדים ומי שהסריח לנו את החיים במשך שנים נהיה עוד יותר מרופד.
ובזמן שטור זה נכתב ברמת גולן פותחים את המקלטים וליד דמשק מהדהדים פיצוצים ובא לך לצעוק: “לא יכול להיות, רק לפני כמה ימים היו פה אלפים וקרירות ואתלטים שהמולקולות של האוויר לא נוגעות בהם. איך זה יכול להיות שעוד פעם אנחנו אוכלים נעל?”.
אז אולי תשובה לשאלה הזאת אין, אבל אפשר בכל זאת לחלץ משהו מהסרט הזה, לפחות כמשאלה. טוב ויפה כל הג’ירו הזה, אבל לא ניוושע ממנו. את כל הבוץ שאחריו אנחנו לא אמורים לבלוע בשלווה: לא את הנעליים, לא את הצחנה הפטרוכימית ולא את צחצוח החרבות על הגבולות.
