מה עושה פרשן כשהוא ניצב מול מציאות שבה נטרפו כל הקלפים? תחשבו התמוטטות ברית המועצות, תחשבו הגילוי שאין נשק להשמדה המונית בעירק, תחשבו, אבוי, בנימין נתניהו מנצח את שמעון פרס בבחירות 1996. המציאות יכולה להתהפך עליך בכל יום. בשבוע אחד משתנה מהלך מערכת הבחירות לחלוטין כי אחת משני המועמדים העיקריים נפסלת. עוד לא הספקת להתאושש ובג”ץ מחזיר אותה למרוץ. מה עושה פרשן?
הוא יכול לנסות לשחזר את הסכמות הישנות ולהיתלות בהן, כאילו לא רעדו אמות הסיפים. הוא יכול, כמו שאני אנסה, להודות שהוא רק בן אדם שאין לו יכולת לחזות את העתיד שהיא עדיפה על יכולתם של אחרים, ולנסות להבין את המציאות החדשה שבה הוא מתקיים – המרכיבים היסודיים של ד’ אמותיו, קירות כלאו.
בהתאם לתפישה הצנועה הזו אני מנסה להתבונן אל תמונת הבחירות בחיפה בלי יומרה ולנסות להעיר על כמה דברים שאולי לא יתחברו לכדי משנה סדורה. רק כמה הערות על המקום שבו אנחנו נמצאים. ומה טוב יותר לשמש אינדיקציה למקום שבו אנחנו נמצאים מאשר מה שגורם לנו שמחה ומה שגורם לנו צער?
יש לשמוח על כך שלא נפסלה מועמדת אשה לראשות העיר – מה שהיה מוביל לכך שהמרוץ היה נותר על טהרת הגברים. הפטריארך – ראש העיר יונה יהב – היה מוצא את עצמו מול חבורת גנרלים מוניציפליים שחרבות על ירכיהם. בלי קשר לתרומתה לשיח, להתנהלותה ולמעשיה, עצם העובדה שעינת קליש רותם היא אשה מהווה אתגר מבחינת הבוחר החיפאי וראשית תיקון בעיר שהשוביניזם ארוג בתולדותיה. כמו ברק אובמה בשעתו והילרי קלינטון בשעתה, עצם ההתמודדות שלה היא אקט נגד הריאקציונריות ופתח לגאולה.
יש להצטער, עם זאת, על פסילתה של אשה אחרת, יוליה שטראים, על רקע היותה אשה, במיוחד בתוספת המשתנים האחרים שמרכיבים את זהותה – לא פריבילגית, לא ותיקה, לא חלק מההגמוניה. אל מול היתרונות הבלתי ניתנים להכחשה של קליש רותם – ותק, מעמד, מפא”יניקיות, אשכנזיות במובנה הקלאסי – ניצבת שטראים הזרה, בעלת המבטא, ובג”ץ מנפנף אותה כלאחר יד.
רוצים להישאר מעודכנים?
יש לשמוח על כך שההכרעה בבחירות הקרובות תהיה בקלפי ולא בבית המשפט. בית משפט לא צריך להכריע בחירות, נקודה. הוא כן אמור להכריע אם מי שעומד לבחירה ראוי או אם המערכה ראויה כאשר שאלה כזאת מגיעה לפתחו. בעניין הזה הוא היה מסויג אבל החליט בסופו של דבר שחסרונותיה של קליש רותם לא מגיעים לידי כך שהיא ראויה לפסילה. הכדור עובר למגרשו של הבוחר, שכתמיד עומד מול דילמה קשה – כיצד לפרש את המציאות הניבטת אליו? האם לקרוא את הכותרות בעיתונים ולהחליט כך? לעיין ברשתות החברתיות ולשמוע רכילות? לקרוא פרוטוקולים של ישיבות מועצת העיר ולבדוק מה עשו המועמדים בקדנציה שחלפה? באופן כללי הוא עומד מול הדילמה אם לגבש עמדה על סמך אינפורמציה מפורטת, מגובה בפרשנות, או להבנות את דעתו על סמך סיסמאות שלא מגובות בתוכן. נוסף על כך, צריך לשמוח שבית המשפט לא אפשר לייצר כאן קדושים מעונים שהיו יכולים לרדוף את חיפה לנצח בהאשמות פרנואידיות על קונספירציות ולהאשים את כולם בגזל עד קץ הדורות.
יש להצטער על כתות האישיות המוזרות והמטורפות שצמחו כאן סביב כמה מהמועמדים – מה שמסיט את הדיון מהמסרים הפגומים ומהעשייה הדלה שלהם. ראשי עיר, מחזיקי משרות פוליטיות עירוניות ונבחרי ציבור באופן כללי נבחרים כדי לשרת את הציבור. אף אחד מהם לא “הביא לכאן תקציב” או “בנה כאן שכונה” או “סלל כאן כביש” – לכל היותר הם היו בעלי ערך במאמץ קבוצתי לשפר את תנאי המחייה בעיר. לא מעניין מי היה סבך, באיזו משרה רמה החזקת קודם, כמה אנשים ניהלת, למעט ביחס לשאלה אם אתה מסוגל לשרת את שולחיך. אף אחד לא ניצח פה מאבק סביבתי לבד. בוודאי שאי אפשר לנהל קמפיין בחירות של חמש שנים במקום לעסוק במשימה שלשמה נבחרת – לשרת את העיר. הרבה יותר מדי אגו יש כאן בין המועמדים, והדבר המצער ביותר הוא שאין ולו מועמד אחד שההצבעה לו תהיה מכה ניצחת להיבריס של כל השאר.
ונקודה אחרונה, המצערת מכולן, לצערי: יש להצטער על כך שתהיה התוצאה אשר תהיה, התבוננות בתמונת הבחירות מלמדת דבר אחד – לא נזכה, ככל הנראה, בראש עיר לוחם, חד ומודע לצורכי העיר. שעונים מקולקלים מראים את השעה הנכונה פעמיים ביום. גם אם הם עושים את זה עשר פעמים ביום זה עדיין לא מספיק – הם יכולים לעשות את זה במקרה, ספורדית, לפי אינטרס, ואילו אנחנו זקוקים לשעון שמראה את השעה הנכונה כל הזמן. אנחנו זקוקים לכלי חד ומדויק, מגויס לחלוטין, עקבי, נטול אגו אבל עשוי ללא חת ומוכן למלחמה – במצוקה הכלכלית, בזיהום, בתשתיות הירודות, בדלילות התרבותית, במתיחות בין אוכלוסיות. לא הוצאנו אחד כזה מתוכנו, ואולי זו המשימה לחמש השנים הבאות.
