אדם הולך לעבודה בבוקר להוציא את לחמו, לפרנס את יקיריו. יש המבלים שעות מול מכונות ייצור בפעולות חדגוניות, יש המזיעים בשמש קופחת, מטפסים לגבהים ומסכנים את חייהם או עמלים מתחת לפיגומים ולמנופים, יש הנוהגים במשאיות כבדות במשך שעות על הכבישים. מי דואג להם? למי אכפת כשהם מתחשמלים, כשהם נפגעים ממכונה לא תקינה, כשמנוף קורס על ראשם?
למי צריך להיות אכפת? התשובה לשאלה הזאת היא לא טריוויאלית. באחד מכלי התקשורת צוין בשבוע האחרון בצדק שאדם שהולך ברחוב ורואה פיגום לא בטיחותי לא יודע למי הוא צריך לדווח. גרוע מזה – אין ממש כתובת כזאת. אפשר אולי להתקשר למשרד העבודה, זה שנציג שלו מזומן תמיד לאתרים שבהם מתרחשים אסונות. אבל מיהו אותו גורם במשרד העבודה שממונה על מענה לתושבים המדווחים על פיגום לא בטיחותי?
משרדי הממשלה לא חזקים באמפתיה. גם לא אלה שאמורים להגן על האינטרסים הישירים של אזרחי המדינה. בעקבות ריבוי התאונות בענף הבנייה כמעט שהושבת המשק לפני כמה חודשים. אחרי משא ומתן אינטנסיבי נחתם הסכם שאמור היה לאלץ את היזמים להשקיע בבטיחות ולחזק את הרגולציה הממשלתית על הענף.
אלא שאז נערכו הבחירות ומזכ”ל ההסתדרות אבי ניסנקורן חבר לסיעת כחול לבן והותיר את העובדים ללא אבא שמוכן לטפס למענם לגבהים. הסטטוס של ההסכם אינו ברור, הממשלה היום היא ממשלת מעבר, ומי שמשלמים את המחיר כמובן הם – במקרה הפרטיקולרי הזה – עובדי ענף הבניין. אין תוספת רגולציה, אין פיקוח, אין בטיחות וגם אין ממש החמרה של הענישה.
אדם אחר נוסע לעבודה בבוקר. הוא נעצר בצומת פקוק ומגלה שהכביש נסגר בגלל דליפת גז מרשת הצינורות של מפעל סמוך. מי דואג לו? גם כאן לא ברור. ארגוני איכות הסביבה אולי שמחים להושיט לו יד, אבל הם לא תחליף לרגולטור. אנשי מוקד החירום של המשרד להגנת הסביבה ממליצים לפעמים למתקשרים לבקש גם מהשכנים להתקשר, כי רק אחרי שהם מקבלים מספר מסוים של דיווחים הם יכולים לפעול.
רוצים להישאר מעודכנים?
אנשים קמים בבוקר ועושים כל מני דברים. אחדים מתמודדים נגד מוסדות ביורוקרטיים כמו המוסד לביטוח לאומי כדי לקבל קצבת נכות. יש כאלה שמנת יומם כוללת לימודים אקדמיים מפרכים. כולם רוצים אמפתיה. כולם זקוקים להכלה מהמערכת שאיתה הם באים במגע.
כמו במקרה של משרד העבודה, גם הביטוח הלאומי ומשרד החינוך ומשרד הבריאות ומשרד התחבורה והמשרד להגנת הסביבה לא מתנהגים כמו הורים מכילים ודואגים. בוודאי לא משרד האוצר ומשרד הפנים. אנחנו נוכחים בכך מיום היוולדנו – מי שאמור לערוב לשלומנו, שאנחנו בחרנו והפקדנו את שלומנו בידיו, לא עושה את העבודה המוטלת עליו. אחרת לא היו קרוב ל־60 הרוגים בתאונות עבודה בענף הבניין מתחילת השנה. אחרת לא היו דליפות מסוכנות ממפעלים מזהמים. אחרת לא היו מיטות במסדרונות של המחלקות הפנימיות ותורים לעוד חצי שנה. אחרת לא היו עובדים סוציאליים עם 500 תיקים של קשישים.
ואותם המונים עמלים, שאינם נושעים מההורים האטומים, מסתכלים על סביבותיהם ומחפשים מישהו שידאג להם, ומוצאים את הרשות המקומית. זו אין בידה לשגר פקחים לאתרי בנייה ולמפעלים כדי שיוודאו שנוהלי הבטיחות נשמרים. גם אין בידה למנוע את הדליפות ממפעלים ואין לה כלים רגולטוריים מספיקים כדי לוודא שהאוויר שאנחנו נושמים לא יהיה רווי גז וחלקיקים מרעילים. אין בידה לדאוג שנגיע לעבודה בזמן בלי להירמס בתחבורה ציבורית לא נוחה ולא יעילה. היא גם לא יכולה לממן חינוך איכותי ושוויוני מלידה ועד לאוניברסיטה.
אבל היא נמצאת שם, והרבה פעמים סופגת את הזעם משום שהיא שם, משום שהיא אולי לא ההורה שאנחנו זקוקים לו אבל היא ההורה הנוכח. אולי אפשר להמשיל את המצב הזה למערכת היחסים שבין מטופל לבין רופא מומחה, קליבר בתחומו בעל שם עולמי, אבל עם יחסי אנוש גרועים אל מול מערכת היחסים עם רופא משפחה. הרשות במשל הזה היא כמובן רופא המשפחה – אין לו הידע, הכלים והמומחיות לטפל בדברים הקשים אבל הוא המפתח של החולה להתמודדות עם מצבים קשים. הוא המתווך.
רשות מקומית נמדדת באיכות התיווך בין תושביה לבין משרדי הממשלה. במדינה שבה האיש החשוב ביותר קם בבוקר, אוכל את ארוחת הבוקר שהכין צוות עובדי הבית ומקדיש את היום לחקיקת חוקים שידאגו שהוא יישאר מחוץ לכלא במקום לדאגה לאושרו ולרווחתו של האזרח שעליו הוא מופקד – התיווך הזה הוא מאבק קשה ביותר. רשויות התכנון של משרד האוצר שפסלו את כל העררים של חיפה נגד תוכנית נמל המפרץ הראו לשלטון המקומי החדש עד כמה המאבק הזה קשה, אבל כמו שאגואיזם, שחיתות ואטימות יכולים להגיע לדרגה של מומחיות, גם לאחריות, לאכפתיות ולנחישות יש דרגות, ואנחנו זקוקים לשלטון מקומי שמוכן לעשות הרבה מאוד בשבילנו.
דני דין
בטוח שהכוונות טובות להעלות את העיר על דרך המלך הביצוע לא כל כך.