השבוע העליתי באתרי הנדל”ן המוכרים מודעה צנועה על העמדת דירתי הישנה להשכרה, אחרי שהדיירת הקודמת עזבה אותה בתום כמה שנים. זו דירה משפחתית נעימה למדי בבניין לא גדול במיוחד, שמרבית דייריו הם מבוגרים שמתגוררים בו כבר שנים רבות.
מחשבה מטרידה חלפה בראשי בעודי מעלה אל האתר את הנתונים הנדרשים: אזור, גודל, קומה, ריהוט, מיזוג ועוד. מחשבה מטרידה שחולפת בוודאי בראשו של כל בעל נכס שמתגורר מחוץ לאזור המרכז ומבקש להעמיד את הנכס להשכרה. מחשבה חולפת ולא מרפה: כמה זמן יחלוף עד שיימצא הדייר המבוקש?
זה לא שהדירה עצמה אינה ראויה למגורים או שהיא נמצאת בסביבה לא טובה. זה גם לא המחיר המבוקש עבורה ואפילו לא השכנים הנרגנים. לא, זו האמת הפשוטה שמטרידה ומציקה ומעוררת דאגה ומעלה קמטים במצח וכאב ברקה – שחיפה נהייתה פריפריה. ובפריפריה כמו בפריפריה, לעולם ההיצע יהיה גדול מהביקוש. במילים אחרות – זה לא משנה כמה “שווה” הנכס ומה הוא מציע. כל שמשנה הוא מי יהיה מעוניין להתרשם ממנו ולהביע בו עניין.
לפי הלמ”ס, בשנת 2018 עמדו בחיפה מעט יותר מ־10,000 דירות ריקות. כ־1,000 מהן היו מה שמכונה “דירות רפאים” (כלומר כאלה שנמצאות בבעלות של תושבי חוץ שמגיעים אליהן פעם או פעמיים בשנה לפרק זמן קצר, ובשאר ימות השנה הן נשארות ריקות), והשאר הן דירות שפשוט איש לא גר בהן. תל אביב, כצפוי, מובילה את הרשימה עם כ־19,000 דירות ריקות, וירושלים אחריה עם כ־15,000 דירות. אלא שבירושלים גרים כמיליון בני אדם ובתלאביב כ־600,000, כלומר יותר מפי שלושה ויותר מפי שניים בהתאמה ביחס לחיפה. זה אומר שהיינו אמורים לצפות למספר כפול ומשולש של דירות ריקות בערים אלה לעומת חיפה.
בירושלים ובתל אביב שכר הדירה הוא בשמים. בתל אביב, דירת שני חדרים מעופשת בדרום העיר, עם טיח מתקלף ועם סדקים בקירות, נטולת מטבח ועם אסלה סדוקה בפינת הסלון, תעלה כ־5,000 שקל בחודש ויותר. דירת חדר במרתף ללא אוויר ואור שמש, עם תא שירותים שנמצא בחצר, עולה לדייר שמתגורר בה לפחות 3,000 שקל בחודש.
רוצים להישאר מעודכנים?
ובכל זאת, לא משנה כלל מהו מצב הדירה והיכן היא ממוקמת ואם לנים נרקומנים בחדר המדרגות ליד דלת הכניסה או כלב מיוחם מטיל בכל בוקר ולילה את מימיו על הקיר. כל עוד לדירה יש ארבעה קירות, דלת ורבע חלון, תור אין סופי של מתעניינים יעמוד בכניסה אליה ביום שבו יכריז בעל הנכס על העמדת הדירה להתרשמות הציבור.
ולא סתם יעמדו בתור כדי להתרשם, אלא גם יסכימו לכל מחיר כמעט. שירותים בחוץ? לא נורא, נתאפק בלילה. סורגים שבורים? שטויות, מה כבר יש לגנוב? ככה זה כשהביקוש גובר בהרבה על ההיצע. כל חורבה היא בית.
הפרופיל של שוכרי הדירות הוא קבוע למדי – סטודנטים, צעירים עד גיל 35, ואחריהם זוגות עם או בלי ילדים. מגיל 50 ואילך רוב הישראלים כבר מתגוררים בדירה משלהם (כלומר, של הבנק אך הם משלמים עליה) ואינם נודדים עוד. לכן ככל שמספר הצעירים גדל, כך גדל הסיכוי למצוא דיירים פוטנציאליים לדירה פנויה.
בחיפה אין די צעירים, ולכן אין די ניידות בתחום הדירות. זו הסיבה שדירה יכולה להמתין חודשים ארוכים עד שתמצא דייר. זו הסיבה שמספר הדירות הריקות בעיר הוא גדול ביחס לתל אביב ולירושלים. אני משווע ליום שבו גם מחוץ לדירתי ישתרך תור של מתעניינים שירצו להתרשם. על הנרקומן ליד הדלת אני מוכן לוותר.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
