ראש העיר עינת קליש רותם נתפשת כפוליטיקאית נאו-ליברלית. זה הכרטיס שהיא הציגה כאשר העמידה את עצמה לבחירה של תושבי העיר. אף אחד מקרב בוחריה לא חשב טרם בחירתה שהוא מצביע למועמדת שמרנית, שערכי המשפחה ההטרוסקסואליים חשובים לה יותר מחופש הפרט למשל, או שהסדר ברחובות חשוב לה יותר משלום גופם של תושבים שחורי עור. בוחריה האמינו שהם מצביעים למען שינוי, ולא למען סדר יום שקודם כל מקדש את השרידות ואת ההימנעות מקונפליקט. אבל היו לכך סימנים מקדימים.
קליש רותם נזהרה מאוד לא להתבטא במפורש נגד התעשייה הפטרוכימית. היא נזהרה לא להציג סדר יום אקטיביסטי מדי ביחס לזיהום, ואף הזהירה את בוחריה שמי שמבטיח להם הוצאה בפועל של מפעלים מהשטח אינו הגון כלפיהם. במובן זה היא סמכה על ההייפ ועל התדמית שיעשו את העבודה – היא הצטיירה כלוחמת למען איכות הסביבה, כך שלא משנה מה היא אומרת בפועל, היא זכאית לתמיכתם של בעלי הנטייה הירוקה.
לפני הבחירות סירבה קליש רותם לגנות את האירוע האלים שבו הוכו שלושה אזרחים ערבים בחוף נאות בקרית חיים. היא לא הסכימה לענות על שאלות לגבי מדיניותה העתידית בעניין מערכת החינוך הערבית בעיר, ובאופן עקרוני ומוצהר נמנעה מהצגת עמדה בנושאים לאומיים. למרות זאת היא נהנתה מתדמית של שמאל-מרכז, וחתמה בסופו של דבר על הסכם קואליציוני עם חד”ש – הסכם שחיזק עוד יותר את תדמיתה אחרי מהומת רג’א זעאתרה.
הרומן עם יואב רמתי החל גם הוא לפני הבחירות. בכל מדינה מתוקנת, תוכניתו לסימון חנויות ודוכנים של ערבים בשוק תלפיות היתה מזכה אותו בכרטיס אל מחוץ למערכת הפוליטית. אצל קליש רותם, לעומת זאת, הוא סומן כשותף לגיטימי מבעוד מועד ואף זכה לאחר הבחירות למינוי חשוב ומשפיע הרבה מעבר למידותיו האלקטורליות.
תחילת הקדנציה של קליש רותם המשיכה להוכיח שהיא מנהלת פוליטיקה שמרנית בניגוד לתדמיתה בציבור. בפרשת מק ישו היא לא רק נמנעה מלייצג את חופש האמנות, היא אף תבעה לעצמה את הזכות האבסולוטית להתערב בתכנים המוצגים במוזיאונים.
בתקופת ההפגנות הסוערות אחרי הריגתו של סלומון טקה ז”ל היא הסתפקה בניחום אבלים שקט, בדומה לשר גלעד ארדן, לעמיר פרץ ולבכירי המשטרה, וזאת במקום להגיע ללב ההפגנות, להרגיע, לתווך ולהבטיח לתושביה שלה שהיא תעשה הכל כדי שהם יהיו מוגנים מפני פגיעה של כוח שרירותי. לא בכדי הטיחו בה השבוע מפגינים מול ביתה שהיא צריכה להתבייש.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל אין דבר שבו היא הפגינה את שמרנותה יותר מאשר בנושא זכויות קהילת הלהטב”ק. היה זה אותו רמתי, חבר הקואליציה שלה, שיזם מצעד שנאה נגד משפחות לא הטרוסקסואליות בלי שקליש רותם הביעה הסתייגות. ביד רפה היא הזניקה את מצעד הגאווה (עד לרגע האחרון לא היה ברור אם היא תעשה את זה או סגנה הרב דובי חיון), שוב – באופן האופייני לחוסר הרצון שלה להיות מזוהה עם זכויות פרטיקולריות של מיעוט ועם התנגדות כלשהי למיינסטרים.
אחר כך הגיעה פרשת הדגלון והספרנית, שגם ממנה נשקפה תפישה אולטרה שמרנית – אדם לא צריך להביע את דעתו בפומבי אם היא לא מתיישבת עם דעת הרוב. או אולי התייחסות לנטייה מינית היא שצריך להצניע? כך או כך, בלא סמכות ובלא רשות “הורתה” ראש העיר לנקות את הספרייה מסמל מאבק אזרחי לגיטימי.
האופן שבו מתנהלת ראש העיר מבטא רצון לאחוז במקל בשני קצותיו, ובכך יש חוסר הגינות כלפי הציבור. בישיבת מועצת העיר האחרונה הגיעו הדברים לשיא, כאשר הצבת דגלוני גאווה גרמה לרמתי להיכנס לאולם המועצה לבוש בחולצה שעליה כתוב “משפחה יש רק אחת”. אקט כזה הוא יריקה בפני הערכים ההומניים שעליהם אמור להיות מושתת סדר יום אזרחי. הוא לא מוגן על ידי חופש הביטוי משום שהוא כשלעצמו ביטוי של הסתה ושנאה שמבקש לשלול ממיעוט את הזכות להגדיר את עצמו כנורמטיבי. חופש הביטוי נועד להגן על מי שמותקף, לא לאפשר לתוקפן להשמיע קול רם עוד יותר. כשהמשפחות ההטרוסקסואליות יהיו במיעוט, אלחם גם אני על זכותן להגדיר את עצמן כנורמליות.
אפילו חברי הקואליציה של קליש רותם הבינו את גודל השערורייה והגיבו בצורה ראויה. מנהיגות עירונית סבירה היתה שולחת את רמתי אל מחוץ לקואליציה. אחרי סימון החנויות והמצעד זו כבר פסילה שלישית. במקום זה שוב אנחנו מקבלים מחווה אוטוריטטיבית ושמרנית – עונש לציבור ועונש לחברי המועצה שהתקוממו בצדק – בדמות הפסקה מעתה והלאה של שידורי ישיבות המועצה. איזו חולשה מנהיגותית.
שום עמדה של ממש לא משתמעת מהמדיניות של ראש העיר, לבד משמרנות לשמה. אף אחד בציבור לא מרוויח מכך דבר, ואנחנו נידונים לסטגנציה, לחוסר שקיפות ולהיעדר שינוי – בדיוק ההיפך מהמוטיבציה של הציבור להחליף את השלטון הקודם.
