רגע לפני הבחירות, ובפעם השנייה השנה, התכנסנו בעיר התחתית של חיפה, כ־700 צעירים וצעירות ערבים – מצביעים ומחרימים גם יחד – למסיבה אחת גדולה של מוזיקה, ריקודים והמון אלכוהול עד אור הבוקר. לא ברור אם זה היה בזכות יום השבתון שלמחרת או כדי ליהנות ממה שנותר לנו פה, רגע לפני היוודע תוצאות הבחירות, רגע לפני המלחמה הבאה. במסיבה לא נשמעו שיחות על הבחירות. האם זהו אסקפיזם פריבילגי חיפאי קלאסי או צעירים הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית בעקבות אירועי אוקטובר 2000?
אני מכיר את רוב הפרצופים של הבליינים מסביבי. רובנו חברים בקליקת חיי התרבות, הבילויים והעסקים החיפאית. היינו בתחילת שנות ה־20 לחיינו כשהתעוררנו מהחלומות על אוסלו היישר אל רצח 13 מאחינו במאורעות אוקטובר, שהיו קטליזטור לכך שהפכנו את חיפה לעיר הבירה שלנו. כיום, 19 שנה אחרי שרבים מאיתנו נפלטו מיישובי הגליל והמשולש, כל אחד מסיבותיו, וקבענו את ביתנו בחיפה, הקמנו בה את עסקינו, למדנו בה ואנחנו מגדלים בה את ילדינו, אנחנו עומדים כאן, יום לפני הבחירות. ולמרות שכולנו מבינים שהמדינה שבה אנחנו חיים עלתה על נתיב שאין ממנו חזרה, ושבסופו גם הבועה הזו שיצרנו לעצמנו ולילדינו עלולה להילקח מאיתנו, אנחנו חלוקים – להצביע או לא.
ברקע הדי.ג’יי מנגן רמיקס לשירו של בוב מרלי "Get Up, Stand Up", ואני, בהשפעת אחוז האלכוהול שבמשקה שלי שמתקרב לאחוז ההצבעה בציבור הערבי, מתחיל לדמיין את המסיבה כדיבייט פוליטי בין מחרימי הבחירות לבין המצביעים. צעיר בלוק אופנתי ומחוספס ספק מתנועע לקצב המוזיקה, ספק מנהל בלהט ויכוח עם בן זוגו הלבוש בחולצה בגווני כתום, אדום, ירוק וצהוב, עם מכנסיים קצרים, עם סניקרס לבנים ועם שלט שעליו כתוב “נעמוד על זכויותינו. מחר נצביע, לא נוותר. נמשיך במאבקנו הצודק לשוויון”.
רוצים להישאר מעודכנים?
מנגד עומדת היפסטרית עם עגיל סיידליפ בשפה. על ידה הימנית כתובת מקועקעת בערבית והיא נושאת שלט שעליו כתוב “You can fool some people sometimes but you can not fool all the people all the time”.
האולם מוחשך מעט. אל הבמה, שעוצבה כמו בתוכנית הבחירות בטלוויזיה האמריקאית, עולה מנחת האירוע. “ערב טוב לכל הבאים”, היא אומרת. אורות המועדון נדלקים שוב ומאירים אותה. היא לבושה בחצאית שנראה כי נתפרה מבד של כאפייה פלסטינית בצבעי שחור-לבן ובחולצת חצי בטן עם קריקטורה של נאג’י אל־עלי. המנחה מביטה בקהל שהתאסף לרגל המאורע במבט רציני וממשיכה: “לא כל הנוצץ זהב. לבחור או לא לבחור? זה מה שבאנו לבחון היום”.
לצדי הבמה עולים שני מתמודדים. כל אחד בתורו פוצח בנאום חוצב להבות, והבליינים מריעים. כל אחד מהם משוכנע שהוא קרע את השני בטיעונים שלו ושכנע את הקהל בעמדתו. המנחה מנהלת את הדיבייט ביד רמה ולא מאפשרת לאף אחד מהמתמודדים לחרוג מחוקי הפורמט.
הדיבייט הבדיוני מסתיים בראשי בדיוק כשהדי.ג’יי ממקסס לחלל את השיר "One More Time" של דאפט פאנק. אני מניח שכשאתם קוראים את השורות האלה, אתם כבר יודעים מי ניצח בדיבייט. אני רק מקווה שלא תהיה לנו עוד סיבה למסיבה בקרוב.
הכותב הוא יו”ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן
