במוצאי יום הכיפורים, במהדורות החדשות שיסכמו את אירועי היממה ידווחו על כך וכך בני אדם שקיבלו טיפול רפואי של צוותי מד”א או פונו לבתי חולים בשל התייבשות או התעלפות או פגיעות מתאונות רכיבה. אחר כך יציינו כמה מכוניות חטפו אבנים מצעירים שעשו לעצמם חוק, ואם אירעו פה ושם מקרי אלימות או פשע אחרים – גם הם ידווחו. וזהו, פחות או יותר.
ואז יגיעו הנתונים ממרכזי הניטור של איגודי הערים ויראו שרמת הזיהומים באוויר ירדה פלאים בעשרות אחוזים במהלך היממה. יהיו כאלה שייחסו זאת לירידתן של המכוניות מהכבישים, אחרים יפסקו בלמדנות שזה בכלל בגלל השבתתה של התעשייה המזהמת, אבל כך או כך, פעילי הסביבה יהיו מאושרים.
לקראת לילה יחזרו לדבר שוב על פוליטיקה ועל המגעים להרכבת הממשלה, ובן רגע ישובו החיים לשגרתם ועמם גם הטוקבקיסטים וממלאי הפידים השונים מימין ומשמאל. בזה הרגע תתפוגג לחלוטין אווירת הסליחות והפייסנות של היממה שחלפה, ואת מקומה יתפסו שוב הציניות, הבוטות, גסות הרוח והשנאה.
ואז נודה כולנו למי שנודה על ששרדנו את היום הנורא ושזכינו בלפחות עוד כמה שעות של חסד ורחמים כדי שנוכל להמשיך ולמרר זה לזה את החיים.
תארו לכם שיום הכיפורים לא היה יום אחד אלא שבוע. שבוע של כיפורים. לא בקטע של תענית וצום אלא יותר בקטע של שבתון מוחלט במשק – עסקים סגורים, אין תחבורה ציבורית בכלל, תחבורה פרטית יש מעט מאוד, אופניים, קורקינטים וגלגיליות נעים בכבישים ובמדרכות, וכל התעשייה מושבתת. מלבד צוותי חירום מצומצמים בבתי החולים ובשירותים חיוניים, הכל מושבת.
רוצים להישאר מעודכנים?
כן, אני יודע, זה מצב נורא למשק ולכלכלה, שלא לדבר על הפגיעה האנושה במהות החג עצמה, אבל רק לצורך הדיון, חשבו כמה נחמד זה היה יכול להיות: זונחים את המכוניות, רוכבים על אופניים או מחליקים כילדים במורד הרחוב על גבי רפסודת תריסים מאולתרת, מטיילים ברוגע משכונה לשכונה או לאורך טיילת החוף, מאזינים למוזיקה מהאוזניות, שוכחים מאקטואליה, נושמים אוויר מלוא הריאות ולא חוששים ולו לרגע מן החלקיקים שחודרים דרכו אל הריאות.
שבוע שלם של מנוחה, של חופשה מענייני היום, של אופטימיות קוסמית מלווה באוויר סתווי צונן ומרענן. פעם, בעידן הווידאו, היינו רובנו ממהרים לספריות הסרטים בערב החג ומצטיידים בלפחות שלוש–ארבע קלטות של שוברי קופות הוליוודיים או סרטי איכות. הרי הטלוויזיה לא שידרה דבר, וצפייה בסרטים נראתה אז הדרך המוצלחת והמהנה ביותר להעביר בבית את הזמן.
היום אין צורך בספריות כדי לצפות בסרטים בסלון. בשביל זה המציאו את הבינג’, את נטפליקס ואת קודי. תארו לכם לא יממה אחת אלא שבע יממות של צפייה בלתי נגמרת. אפשר אשכרה להשלים חוסרים של שנה שלמה. שלא לדבר על השלמת שעות שינה או שעות קריאה.
בהמולת החיים האולטרה מודרניים, בשאון העירוני שאינו חדל לרגע, בטירלול הפוליטי הגדוש ובבהלת האקטואליה הבלתי–שוככת–לרגע שקרויה “המציאות במזרח התיכון”, נדמה שרק שקט מוחלט לשבוע ימים ירגיע קצת את הטירוף שאוחז בכולנו כבר שנים ארוכות, יוריד את עוצמות הדציבלים ויפחית בשיעור ניכר את רמת הפחדים ואת החרדות.
נזכור כיצד נראו החיים פעם, לפני שהאנושות הכניסה את עצמה לסחרור טכנולוגי ודיגיטלי, כשהטבע והעיר עוד התכתבו זו עם זה וכשבני האדם עוד ידעו למצוא את מיקומם לפי הכוכבים בשמים.
זה לא יקרה לעולם. אין לי אשליות. אבל לדמיין מותר.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
